א ג ר ה, לא זו של רשות השידור

אחרי שלושה ימים בניו דלהי, שפורטו בהרחבה בחלק האנגלי של הבלוג (ואולי עוד ידובר על כך בהמשך בעברית), הגענו ליומיים באגרה.
באופן כללי, כל טייל משופשף בהודו יתפלא: למה לעשות יומיים באגרה? ובכן, הכל באשמת מערכת הרכבות המגוכחת של הודו. אני לא הבנאדם שיפרגן לתח״צ הישראלי וברור שהודו מעולם לא תהיה נקודת ההשוואה שלי, אבל שעתיים עיכוב ביציאה ונסיעה שמתאימה לשנות השמונים הביאו אותנו לזה.

האמת? לא נורא, כי דלהי קשה ותחמנית ובאגרה יש משהו יחסית חמוד, יכול להיות שזה בגלל כמות האהבה שהטאג׳ משרה על העיר, יכול להיות שזה כי היא קטנה יותר, כולה מיליון ומשהו תושבים, בכל מקרה, הצליח להם, אגרה יודעת להרים את מצב הרוח.

עם כל ההשגות שלי בנוגע לביקור בבניין שעולה 1000 רופי (פלא עולם אחרי הכל), הצלחנו לבלות שם כמעט שלוש שעות. אין מה לעשות, זה מקום מרשים וגם סיפור האהבה המיוחד של ג׳ה-שאהן לאישה האהובה עליו, מצליח לעשות משהו לאדם כל כך לא רומנטי כמוני 🙂 כמות התמונות שצילמנו עלתה על 100, כי למה לא לדפוק פוזות כמו המקומיים (כל סטיית הצילום שלהם שווה פוסט בנפרד) בכל פינה אפשרית? אומנם לא ביקרנו בו בזריחה עם כל הסיפורים שיש – האוסטרי מההוסטל טען שהאדים מהנהר עושים קסמים, אנא עארף – אבל גם בין הערביים מחזיק ומהמם.

עוד נקודה לעיר – מבצר אגרה (Agra fort), שווה ביקור, בעיקר למי שהיה בדלהי במבצר האדום (Red fort). סוגר פינה היסטורית עם הסיפור של השושלת המוגולית של ג׳ה שהאן והבן הזבל שלו אורגנזבד.

יאללה, נוסעים לג׳ייפור.