הסיפור של המדינה הקטנה בהודו הגדולה

גואה מנצחת איפה שכל המדינות ההודיות האחרות מפסידות: היא רגועה, ירוקה, יש לה חופים צהובים-שחורים-אדומים שלא נגמרים והרבה סמים, ברמה כזו שאתה צועד שני צעדים וזה שם. לא שבמקומות אחרים לא הציעו לנו, ככה סתם ברחוב, בלחישה רמה תוך כדי התקרבות מטרידה, בכל הערים הגדולות: דלהי, מומביי וגם באודייפור, אבל בגואה, אתה תקבל הצעה לכל הסמים from A to Z בכל פינה אפשרית.
כמו לפני יומיים. נכנסנו למסעדה ברחוב הראשי של וגאטור, אחת מהערים היותר רגועות בעונה הזו (פברואר-מרץ). התיישבנו, קיבלנו תפריט ובעל המקום ניגש: hello my friend, can I help you with something?

אתה חושב לעצמך, כן, מזון, אבל תן כמה דקות. עוד לא הספקתי לענות והוא ישר: hashis, marijuana, MD? מצחיק. האוכל היה טוב, אבל המסעדה יקרה יחסית לגואה, 600 רופי על שתי מנות, אורז ומים. כבר ישבנו במקומות על 250. אבל לפחות האוכל הגיעה מהר, שלא כמו במסעדות על החוף.

בכל חוף מוואגטור עד אנג׳ונה, באחה״צ של היום השני פה, כשהחלטתי לקחת אותנו לצעידה, זו שאריאל טוען שהייתה שילוב של בוחן מסלול וניסיון רצח (שלי אותו, כי טיפסנו על סלעים בצמוד לים), יש בין 5-10 מסעדות. כל המסעדות קו ראשון לחוף או על כמה סלעים מעל המים, בכולן תפריט גואה-הודי-סיני שכולל מיצים סחוטים במקום, ולא משנה מה תזמין, ייקח בין 30-45 דקות להכין ולהגיש לך. אפילו אם זה רק מיץ, אתה תחכה הרבה ואם הזמנתם שניים, תקבל את השני לפחות 10 דקות אחרי שיביאו את הראשון.

אז מזג האוויר פה בפברואר-מרץ הוא כמו מישור החוף ביולי-אוגוסט: 30+ מעלות ואת אחוזי הלחות הפסקתי לספור 5 דקות אחרי שהתחלתי לצעוד והרגשתי איך החולצה שלי ואני מתאחדים לכדי ישות אחת חמודה ודביקה בצבעי אדום ושזוף. הייתרון בהוסטל הראשון שלנו הוא שהוא היה מרחק 8 דקות (5 דקות הודיות) הליכה מהחוף הרגוע של ואגטור: רחב, ארוך ובעל חלקים נטושים ונטולי מסעדות-מסיבות, כזה שאפשר לשבת בו עם הפרעה מינימלית של הודיות שמנסות למכור לך קעקוע חינה (מישהו אמר אילת?) או קוקוס לשתיה ונישנוש.

ההוסטל שייך לרשת מקומית בשם The Hostel Crowd, שעוד לא התרחבה יותרמדי מחוץ לגואה והיא הגרסה המקומית לאברהם הוסטל. אחרי 3 שבועות קיבלתי את ההוסטל שחלמתי עליו מאז צ׳ילה: מוכוון תיירים, בית קפה טרנדי, סוכנות שמארגנת טיולים שונים כל יום או פעילות ערב. גאוני ופשוט ובדיוק מה שהבאקפאקר מחפש. מדובר ברשת, 5 בגואה ועוד כמה בקראלה (עוד שבוע וחצי נבחן אם הם שומרים על השם בקוצ׳י). אריאל ריחרח קצת עם אחד העובדים על הרציונל. מסתבר שהבעלים מקומי שראה עולם ולא הבין איך אין קונספט כזה בהודו, אז הוא שכר כמה מבנים בערים שונות ובום – הצלחה!