גואה – חלק שני ואחרון

מעבר לחופים של גואה, יש עוד כמה דברים בסביבה, שזה דבר די מפתיע, כי התמונה שאתה מקבל מכל מי שחזר משם היא רק של מסיבות, סמים ושיזוף לא פרופורציונלי. החברים מה-Hostelcrowed מוציאים כל יום-יומיים טיול אחר באיזור והעובדה שהם רשת מקומית מאפשרת להם גמישות וקהל רחב לסיורים האלה במחירים מעולים, מקומות שרק הנסיעה במונית לכל כיוון הייתה עולה יותר. משתלם מאוד לפי מדד ג. יפית.

יום אחד ל-Mangrove Island – אי שהוא ביוטופ חי לכל חובבי הלוטרות, צומח מגוון ויתושות קטלניות חודרות לבוש (אשכרה, עוד שבוע-שבועיים נדע אם יש לי מלריה). סיור שחבורה של חובבי וחוקרי לוטרות מעבירה, נמשך כשעה ובעיקר מתעסק ביכולות החירבון הנרחבות (לומדים מזה המון) של היונק הצמרירי והחמוד שקרוב לליבי.

יום שני, סיור כנסיות ב-Old Goa. הבירה הפורטוגלית הנטושה של הקולוניה שהטבע כבש חזרה. מי שהעביר אותו היה מדריך מקומי עם אנגלית מאוד מורכבת, אחרי חצי שעה אתה מבין את הרעיון וכל מה שלא עבר הצליח לקבל תרגום בעזרת קבוצת התמיכה של דוברי האנגלית שהיו איתנו. מעבר לגופה הגלויה של אחד הקדושים החשובים של הנצרות הקתולית שמוצגת שם לראווה לכל דיכפין (סטיית מוות קשה שכוללת את חלוקת אחת הזרועות שלו ושליחתה לארבע כנפות תבל וסיפור האישה שנשכה את האצבע של הרגל. עזבו, דוחה), כל הסיפור הפורטוגלי של גואה מאוד מעניין. המקומיים טוענים שחלק מהכיבוש של המדינה כלל נישואי תערובות שהובילו לכך שהיום תושבים רבים יכולים לקבל אזרחות אירופאית (הם לא נוהרים). גואה הוחזרה להודו סך הכל לפני פחות מ-50 שנה וסבלה מהזנחה קשה ע״י הפורטוגלים, שום השקעה בתשתיות, התעלמות מהמקומיים וניצול אוצרות הטבע. אחרי כל זה הם לא נשמעים נוטרים מדי היום, אולי זה חלק מהאופי הפשרני שלהם.

יום שלישי (לא ברצף, באמצע גם לקחנו קטנוע ונסענו לגבול הצפוני עם מהרשטרה כדי לשבת במלון יוקרה, לאכול עוגה במחיר כמעט אירופאי ולבהות בנוף פסיכי של עצי קוקוס וחופים), נסיעה למפלים במזרח המדינה ובהייה בשניים מהגברים היותר שווים שהמדינה הנפיקה (אחד מהם התעקש להצטלם עם אריאל – אי אפשר להאשים אותו, אפשר לראות אותו מציץ באחת התמונות באינסטגרם של פונדה) וביקור בחוות תבלינים, אחת מעשרות שפרושות בגואה ומהוות חלק חשוב מהכלכלה שלה, שם הרחנו קינמון ירוק, קיבלנו הסבר על מתי ואיזה חלק באגוז מוסקט יגרום לך לרקוד בלי מוזיקה ולסיום גם שפריץ לגב של מי ציטרונלה לריענון והרחקת יתושות.

גם החלק הזה נגמר. שבעה ימים של נופש אמיתי בסגנון שאנחנו מסוגלים: יום בטן גב בים, יום נסיעה וטיול בכלמיני פינות של גואה. תכלס, זו הפעה הראשונה שהיינו שנינו בחופשה מהסוג הזה, כי יש לנו בעיה מנטלית להישאר יותר מכמה שעות במקום אחד. וכשאני כותב אנחנו אני מתכוון אליי.

אנחנו ברכבת לכיוון האמפי עם שתי זקנות מעצבנות במושבים איתנו. כל כך מעצבנות שהחליטו בשעה 8 בבוקר שבא להן לישון, רק כדי שנצטרך לפתוח את המיטות מעלינו ושלא נהיה איתן באותו ספסל. אני חושב שמדובר בגזעניות, שזה די מרענן, אבל בעיקר מעצבן כי הנסיעה תימשך בשכיבה וביום זה פחות כיף.

הדבר שהכי הרגיז אותי בכל הסיטואציה עם הסנוביות ההודיות הייתה שנמנעה ממני האפשרות להסתכל דרך החלון ולתפוס את הנוף. כשאתה מגיע למקום חדש עם נוף ג׳ונגלים מטורף שכולל הרים עגלגלים, עצי בננה, מנגו ודקלים ארוכים עם מטפסים כאלה ואחרים, ובהדרגה מתחלף למשהו שכל מה שאתה יכול לראות מהזווית שלך זה סלעים שחורים וקרקע אדומה בפרק זמן שנמשך לאורך השעה הראשונה של ״תוכנית הבוקר של טל ואביעד״, אתה נשאר סקרן ומתוסכל.

הגענו לקרנטקה, המדינה החמישית שאנחנו מבקרים בה בהודו, שבוע של מדבר, מקדשים, ארמונות וקופים.

בונוס וידאו! קבלת פנים מסורתית בחוות התבלינים