קופים, אנשים ומקדשים

פעם ראשונה ששמעתי על האמפי הייתה דרך הטוויטר של איתי ג׳משי, זה היה חודשיים בערך לפני הטיול. הוא העלה תמונה של מקדש מגודל בנוף מדברי וזה נראה לי כל כך פסיכי ומרשים שהחלטתי שזו תהיה אחת התחנות שלנו בחלק ההודי של הטיול. את זה שהמקום נכבש על ידי הישראלים גילינו רק כשהגענו לגדה הצפונית של הנהר שמאחורי המקדש הראשי וראינו את כל השלטים בעברית שמבשרים על ה״מכבסה הכי טובה של ניסים״ או ״הקעקועים הכי יפים של איציק״ (אל תתפסו אותי בשמות, אבל הם היו ישראלים מאוד מהסגנון הזה) והשיא: ״הנחה לחיילים במדים״.

באופן כללי, זה די מבאס אותי לראות שלטים בעברית בתפוצה כזו, משהו במקומיות של המקום הולך לאיבוד. מה שעוד מוסיף לעניין הוא כשנהגי הטוקטוק פונים אליך בעברית. איתם גם היה לי פלאשבק לניו דלהי כשהם ניסו לקרוע אותנו במחיר ולבקש 200 רופי ל-3 דקות נסיעה מתחנת האוטובוס עד לסירה שבעזרתה צריך לחצות את הנהר – זה היה נכון לזמן של לפני כשנתיים, טרום הבצורות (עוד נחזור לזה).

בגלל שרצינו לחסוך נבחר הוסטל שבוקינג הגדירו כ״3 קילומטרים מהמרכז״. מרחק סביר כשאתה מטייל והולך הרבה ברגל. מה שהאתר וההוסטליסט שכחו לציין שמדובר בקו אווירי שמופרע בהרים מהממים עמוסים בבולדרים עגולים ומדהימים, אבל ממש לא עבירים, מה שהופך את ההגעה לכ-8 ק״מ מהמקדש והאתר הארכיאולוגי, דרך עוד שני כפרים, סכר עצום ושממה.

בהוסטל פגשנו את סייד (syed), בעל המקום בן 28, איש עם החזון אמיתי. מסתבר שלפני כמה שנים אונסקו (ימח שמם) הכריזו ובצדק על איזור האמפי בן ה-1000+ שנים כאתר מורשת עולמי. הצעד הזה הוביל תגובת שרשרת (איטית כמובן, הודו אחרי הכל) שכללה שיפוץ ושימור של מקדשים, גביית תשלום חלקית (מדובר בשטח עצום בקנה מידה גדול בהרבה מפטרה) והמהלך האחרון: ניקוי השטח מאיזורי המסחר, הסעדה ולינה עד מעבר לגדה הצפונית של הנהר – עם פיצוי כספי סביר למפונים, כמה עשרות אלפי רופי. המשמעות היא שכל ההוסטלים והגסטהאוסים יאלצו לנדוד מהאמפי צפונה וסייד היה הראשון שעשה את זה. כל כך ראשון שכשהוא פנה לחברות הטלפון כדי לקבל קו לאינטרנט הם אמרו לו ׳אם אתה רוצה, תפרוס לבד, לא שווה לנו לעשות את זה׳. אז הוא פרס, 5 ק״מ על עמודים מאולתרים. הוא גם פתח מסעדה לא רעה בכלל, כי אין לך איך להגיע ברגל למרכז ומשכיר קטנועים ללא קסדה (כמובן) ב-250-300 רופי, כדי שתוכל להסתובב בכל הכפרים והמקדשים, כולל זה של הנומן, עם הקופים והשקיעה/זריחה המושלמת בתבל.

שלושה ימים היינו שם, אבל הרגיש שאת הנהר עברנו מלאנתלפים פעמים. באחת הפעמים שחצינו את ״הנהר״ והתיישבנו בצל כדי לבהות סתם בסביבה ובאנשים התקרב אלינו בחור מקומי, רזה, נמוך וחביב עם אנגלית סבירה ופתח בשיחה. בהאמפי, בניגוד לדלהי המקומיים יותר נחמדים ופחות ינסו לעבוד עליך בשירות מיותר (מינוס נהגי הטוקטוק, כמובן) או למכור לך משהו במחיר מופרז, אז היינו פחות שליליים כשהוא ניגש. תכל׳ס הסיפור שלו ביאס אותנו. מדובר בבחור צעיר, לא יותר מ-30, שלמד חשמל כמקצוע ולא יכול להתקבל לשום עבודה כי בכל מקום שהוא ניסה דרשו ממנו שישלם קודם, מה נקרא שוחד. כחלק מהדרך שלו להדגיש עד כמה המצב חמור בחברה ההודית (או לפחות זו של האיזור שלו) הוא גם סיפר לנו את משל הבור: אם כמה הודים נמצאים בבור הם ינסו לדאוג שאף פעם לא תצא משם וימשכו אותך פנימה, חברים, משפחה, לא משנה, אין פרגון על הצלחה.

אז הוא החליט לפתוח באסטה מתחת למקדש המרכזי, ברחוב שמוביל למעגן הסירות ואורכו סביב ה-50 מטרים, ולמכור כלמיני פיצ׳יפקעס. ואז מה קרה? בצורת. שנתיים של משקעים מאוד נמוכים עד כמעט אפס הובילו לכך שמפלס המים בנהר ירד כל כך שאף אחד כבר לא צריך לקחת את הסירה ב-10 רופי כדי לעבור מצד אחד לשני, מה שהוביל לכך שהמיקום של הבאסטה שלו כבר לא רלבנטי. אם פעם היית צריך לחצות את כל שדרת המכירות כדי להגיע לסירה, היום יש 2-3 דוכנים ואתה כבר יורד לנהר לשעבר, מדלג על כמה בולדרים ואתה בצד השני. מה עם להעביר את הבאסטה למקום אחר, שאלנו. הוא חייך ואמר שכבר איימו עליו במכות הסוחרים האחרים, לא אוהבים תחרות פה, משל הבור. סך הכל בחור נחמד שהשלים עם החיים המבאסים של הודו, כאלו שלחיים בהם אין באמת ערך. קנינו ממנו פיל קטן לשרשרת ב-100 רופי וביום הבא, בדרך לאוטובוס לבדאמי חזרנו כדי להצטלם ולתת לו 50 יורו סנט לאוסף המטבעות העולמי שלו, עם האקרופוליס בצד האחורי, אולי הכלכלה הכושלת של יוון תביא לו קצת מזל.