בדאמי – הרחק מכל התיירים

בדאמי הייתה עיקוף משונה במסלול. לא שיש תלונות, חלילה, זה גם מאוד עזר לנו לאזן את התקציב למטה עם ממוצע של 33$ ליום, לשנינו (בלי להתכלב!). פשוט זה מקום שכמעט ואף אחד לא מכיר או מגיע אליו וככה גם היחס של המקומיים: אף אחד לא מנסה לגרור אותך לטוקטוק שלו או למסעדה שלו או לאיזשהו שקר כלשהו – כולם פשוט מגה נחמדים כי הם לא רגילים לראות אנשים בהירים ברחובות של העיירה הזו, שעד לימי המאה ה-7-8 הייתה הבירה של שושלת צ׳לוקייה ששלטה על החלק הזה בקרנטקה והיום היא רחוב ראשי וכמה מאות בתים קטנים ליד אתר ארכיאולוגי.

אבל באמת, עם כל הפשטות של במקום הזה, בניגוד לערים הגדולות לא רואים פה עוני וכמעט אין שום זכר לילדים שמסתובבים ברחובות ומבקשים ממך כסף (רק school pen), או אמהות עם ילדים כמו בג׳ייפור או מומבאי שרודפות אחריך שניים או שלושה רחובות עד שמתייאשות. סך הכל מקום קטן, עם מוזיאון שהכניסה אליו עולה 5 רופי, מעליו המצודה של משפחת המלוכה, מולו אתר ארכיאולוגי נוסף (כניסה 200 רופי) של מערות מקדשים בסגנון פטרה, עם פסלים של שיווה (כמובן שיש גם לינגם – הסבר עוד יגיע) וכל המשפחה, ובאמצע פאר היצירה: אגם מלאכותי שבקצהו מקדש.

האגם כנראה ידע ימים טובים יותר, הוא מצטלם מרחוק מדהים, המקדש של שיווה בקצה שלו משווה לו מראה של לוקיישן של סטארגייט. הבעיה שמדובר בבריכת חימצון בלי חימצון שמשמשת את המקומיים גם לכביסה ורחצה והצחנה הביובית פשוט פסיכית, כאילו מדובר בשדרות הר ציון כשמתפוצץ צינור ביוב, רק קבוע. חבל, כי יש למקום הזה ימבה פוטנציאל לחובבי חפירות ובכלל.

האתר של בדאמי מקושר לעוד שניים: אייול (Aiol) ופטאדאקאל (Pattadakal), גם הם היו חלק מהממלכה הצ׳לוקית, ההגעה לשם יחסית פשוטה: כל חצי שעה יוצא אוטובוס שמגיע אחרי בערך שעה. למה בערך? כי אחרי שביקרנו בפטאדקאל ושילמנו 1000 רופי על שנינו (ותודה לאונסקו על כך, מקומיים אגב משלמים 30), ראינו כל מקדש שיווה אפשרי – היו שם משהו כמו 10, אפשר לספור אותם לפי הלינגם (שזה בעצם זין ואחד הסמלים של שיווה, יחד עם הקילשון והאכזריות שלו), החלטנו שעם כל היופי של האדריכלות מיצינו ולא נמשיך לאייהול כדי לראות more from the same, רק לא כאתר אלא כחלק מהעיר.