הדרך מקומילי למונאר היא אחת מתופעות הטבע המיוחדות שקיימות בעולם ולא ניתן להסביר אותה בשום צורה: 50 וקצת ק״מ אווירי וסביב ה-100 רכוב (לא תסמוך על הדיוק של השלטים פה) שלוקח קרוב לחמש וחצי שעות לסיים. אז נכון, מדובר בתא שטח הררי ומפותל, כביש אחד שעובר בכ-20 עיירות, לעיתים ברוחב של נתיב וחצי, והנהג לקח 2 הפסקות, אבל רבאק, למה אי אפשר היה לפרוש איזה גשר קטן פה ושם?
הנסיעה יכלה להיות גם יותר נחמדה אם לא היה מתיישב ספסל לפנינו דוד בן כמעט 60 שהציג עצמו כפוליטיקאי מהמפלגה הקומוניסטית – זו שעומדת עכשיו בראש מדינת קראלה – שדאג להטיף לנו על כך שבני האדם קודמים לדתות, אבל על הדרך להתפלא על זה שאנחנו לא מכירים דמויות דתיות מההיסטוריה ההודית ו״למה בכלל הגעת לפה?״. תוך כדי השיחה אני מפנים שהאיש לא ממש איתי ושכנראה הוא מכיל 60% אלכוהול. את האישור קיבלתי כשאחד האנשים מהספסל ממול סימן לי עם היד שהאיש שתוי. כשהבנתי שאין מה לתת לו תשומת לב והפסקתי להגיב בנימוס, הוא טען שאני איש קשה לעומת אריאל הפשוט. הטרדה של כעשרים דקות (שהאגישה כמו נצח) באה לסיומה כששוט/תה הכפר ירד בתחנה שלו, מנסה לסדר ברישול רב את החצאית הרב שימושית שהקראלים לובשים, תוך כדי שהוא מבקש מאריאל שיזכור אותו ויצלצל אליו. הוא הבטיח.
בסיום התקרית הזו התפנינו לעוד תופעה מעניינת בנוף: כנסיות, מפוזרות לאורך כל הדרך כמו חמוצי מנגו במסעדה הודית קלאסית. כבר שמענו משרלי הבשלנית ומבחור שפגשנו בנסיעה לקומילי שאחוז הנוצרים עומד על קרוב לשליש, אבל מה שקורה פה לא הגיוני. דמיינו כביש שלאורכו מפוזרות עשרות בודדות של עיירות, קטנות, לפעמים בתים ספורים, לא יותר. במרכז של כל אחת כנסיה גדולה (בהשוואה לחלק מהבתים גם עצומה) שלא מביישת מקבילות אירופאיות, אתה לא יכול שלא לתהות מי מממן ולמה צריכים את הפאר הזה. בכלל, כל המסיונריות הנוצרית בהודו מאוד מוזרה לי. בניגוד למוסלמים שהגיעו מצפון ושלטו בחלקים מסויימים במשך מאות שנים, לא היה פה שלטון רחב אמיתי (חוץ מגואה הפורטוגלית ופונדיצ׳רי הצרפתית) אלא יותר קשרי מסחר וטובות הדדדיות, אז איך זה קרה?
הפסוט הזה מרגיש כמו הנסיעה עצמה, אז על מונאר המדהימה והמרעננת – בבא.
A Year Off Life 