מונאר היא אחד המקומות הקסומים ביותר בהודו ואחת הנקודות העיקריות שבהן אתה מבין על מה כל מאוהב/ת מהודו מדבר/ת. העיר ההררית והירוקה שבקראלה נמצאת כ-1500 מטרים מעל קו המים, מעוטרת פסגות משוננות שבשיאן מגיעות כמעט ל-3000 מטרים בגובה. חלק אחר, זה שמונאר מפורסמת בו הם שדות התה העצומים שמקשטים את העיר מכל הכיוונים.

שישה סוגי תה ונוף עוצר נשימה

קיבלנו המלצה להוסטל קטן בכניסה לעיר שמארגן גם טיולים, כאמור, זו הדרך המועדפת עליי להסתובב בכל מדינה: גרין וויו הולידיי אין (אין קשר לרשת העולמית). הדבר הפחות אהוב עליי הוא שהטיול יצא בבוקר בשעה 7:00 – קשוח מדי בשבילנו. 

יומיים לפני זה יצא לטיול בשעה לא הגיונית כזו. היינו בפארק ממשלתי פרייאר (אין קשר לחברת המים המינרלים הצרפתית). פארק עם אגם מלאכותי, שהבריטים יצרו ובתוכו גזעים שחורים פזורים כל כמה מטרים, מבצבצים מהקרקעית אל האוויר, עדויות דוממות לעצים שהיו שם פעם. צעדנו, חתרנו וצעדנו שוב, גולת הכותרת הייתה נמרים ופילים, שלא נראו, ועדרי ביזונים פחדנים שברחו מאיתנו. היה יפה, אבל הקבוצה לא התחברה, ששת (!) המדריכים והמאבטח ידעו מילים בודדות באנגלית: ״דיס איז קליימבינג טרי״, ״דיס איז בלאק מונקי״, מה שלא תאם את אופי המשלמים (צרפתיות, גרמנים ואנחנו), המחיר 2000 רופי, השריפה של העור – חינם. 

ועשינו גם כושר, בהפתעה

במונאר זכינו בביסמאל, המדריך שלנו בן ה-18 (אבל פייר, הוא בגובה ובמשקל של בן דוד שלי עומר והאחיין של אריאל, שניהם בני 12.5), את האנגלית המרשימה שלו הוא למד מהתיירים שבאים לעיר, גם יודע להגיד ״סבבה״. הקבוצה שלנו כללה גרמניות (איך לא), צרפתים, בריטית וונצולנים, בין הגילאים 21-65 (לערך), התחברה במהירות בחסות מסע מפרך שארך 17 ק״מ, של עלייה עצבנית אחת בגובה 500 מטרים, ירידה ועליה נוספת של 300 מטרים עם הילד המקפץ הזה, בן למשפחת מגדלי תה באדמות ״טאטא״. 

ביסמאל החמוד ברגע של הסברים בגובה 2100 מטר

ביסמאל החליט שהוא לא רוצה להשתלב בתעשיה הדורסנית של החברה ששולטת בהודו. ההורים שלו שניהם עובדים בשדות ובמפעל, מרוויחים 300 רופי ליום וכלואים ב״כלוב זהב״. זה נשמע מצחיק כי 16 שקלים ליום זו הגדרה מוזרה לכלוב כזה. אבל ל״טאטא״ יש שיטה מצויינת לכבול אותך חזק. הוא סיפר לנו שהם נותנים לך הצעה שאי אפשר לסרב לה: מגורים, ביטוחי בריאות, הפרשות לפנסיה ובית ספר חינם עד לכיתה ד׳ לכל הצאצאים שתביא (כי למה שישכילו לכיוון שיעודד להם את המחשבה). יש גם בונוסים לנשים שיאספו כל ק״ג נוסף מעל למינימום 25 ק״ג תה היומי – מי יכול להגיד להם לא? 

 

השביל הוא הגבול בין שטחי המדינה לאלו של טאטא, יש אבן גדולה שמסמנת אותו לאורך כל ההרים

יש במונאר גם חברות נוספות, אבל ״טאטא״ שולטת ברוב מוחלט משטחי הגידול, מה שגורלם לך לחשוב פעמיים בפעם הבאה כשתוציא 20-40 שקלים לשקית תה. יש שם תחושה קשה מאוד של ימי הביניים בכל מה שנוגע לתעשייה הזו, וזה קצת מאפיל על הקסם של המקום המופלא הזה.