ואו, כמה שחיכיתי לקרואסון הזה! באמת שאני לא יכול להסביר לכם, אבל אחרי כמעט 50 ימים בהודו עם אלו-גובי, דאל, פלאק-פאניר, דוסות ושאר תבשילים מטורפים וטעימים, עדיין מדגדג לך לאכול משהו מפעם. אז לא, חומוס ומלוואח לא היו מה שחסרו לי, עם כל הכבוד, טעמתי חומוס בקראלה והוא היה דומה ורגיל כמו בארץ (סליחה ומחילה, אבל מבחינתי זה רק סייד דיש בסופו של דבר) והסלט הישראלי לא באמת ישראלי, אז ויתרתי על זה באופן כללי. אבל מה באמת חסר לי זה פחמימות חמאתיות מושקעות, עוגות תפוחות ועוגיות אווריריות מלאות במיצי פירות.
כשהגענו לפודוצ׳רי שבטאמיל-נאדו, על חופי האוקיינוס ההודי השעה הייתה 10 דקות לזריחה והיה לי ברור שיש שני דברים שאני חייב להספיק לפני שיהיה חם טילים: לראות את השמש עולה מהים ולאכול לארוחת בוקר קרואסון. אף פעם לא ראיתי זריחה מהמים ואת השקיעות של תל אביב אני שואב בלי הפסקה (ונהנה!), גם הודו סיפקה כמה שקיעות ימיות מרשימות במומביי, גואה וורקאלה. אבל זה היה חדשני. ראשית מעצם המעמד, כי זו הפעם הראשונה, ושנית, כי אנחנו לא מצליחים לקום בשעה כזו אף פעם וזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשינו את זה בהודו.
אז מה הקטע שלי מהקרואסון הזה? טוב ששאלתי את עצמי. לא הרבה יודעים, גם אני לא ידעתי, שגם צרפת לקחה חתיכת ביס בהודו והחזיקה בו במשך הרבה זמן. כל כך הרבה זמן שעד היום לפודוצ׳רי (לשעבר פונדיצ׳רי, עוד נקודה של כיבוש לאומי/לאומני מחדש וחזרה למקורות השמיים/המצאה) יש מעמד מיוחד והיא סוג של עיר מדינה, תציצו במפה של גוגל, זה יותר פסיכי מסידורי הגבול שצפויים לנו עם הפלסטינים. הצרפתים היו פה עד אמצע המאה הקודמת, יש עדיין שלטים עם שמות של רחובות שמתחילים ב-rue ובחלק מהמקומות עוד תשמעו צרפתית – אז שקרואסונים לא יהיו?
החלק הקולוניאלי המובהק של פודוצ׳רי נקרא העיר הלבנה (אין קשר לתל אביב, יש פה משהו גזעני במהותו), רוב הבניינים נראים כאילו העתיקו אותם מפריז, קצת כמו מומבאי של הבריטים. הרבה מאוד מסעדות עם מאכלי ימים, במחירים יחסית גבוהים להודו, אבל לא משהו שאי אפשר לעמוד בו (ורקאלה עדיין טעימה יותר) ויש פארק וגן בוטני ובית קפה היפסטרי שבו ההודים מדברים צרפתית.
אבל! ההיילייט של האיזור, שמקוצר הזמן לא הספקנו לחקור לעומק (כי טסנו לאנדמן 😍) הוא העיירה השכנה אורוויל. בגדול, מדובר במקום הכי היפי שהייתי בו אי פעם, זה ישוב שהקימו אותו יוצאי פודוצ׳רי בסוף שנות ה-60, המהות המרכזית שלו הוא שלום ואחווה, איכות סביבה ואהבת הזולת. המרכז שלו הוא הגרסה השלווה של ה-Death Star: במרכז יער שהתושבים נטעו והפריחו את השממה המדברית שהייתה שם לפני, בנו את ה-Matrimandir, מבנה עגול/סגלגל מצופה זהב, היכל של מדיטציה והתבוננות. מבחינה אדריכלית זה מבנה מדהים שמוקף ב-12 גנים שמתכתבים עם 12 התכונות הגבוהות של האנושות. מי שרוצה לבקר בו צריך להגיע יום לפני ולהירשם, סוג של הצהרת כוונות.
הם לא מגדירים את עצמם כדת או כת, אפילו מתכחשים בתוקף להגדרה כזו. הם שואפים להקים קהילה מגוונת שיכולה להכיל עד כ-50,000 איש, אפילו ביום היסוד הרשמי הביאו למקום אדמה מ-170 האומות שבעולם. עם כל הציניות והיא לא חסרה, יש משהו מאוד מרשים במפעל הזה ובעיקר במקום מוטרף, מבולגן ומלוכלך כמו הודו. יש מקום לעוד כ-44,000 בני אדם, אז אם אתם בסביבה, אל תתביישו, יש שם גם כמה מאפיות ממש טובות כמו: Auroville bakery או dreamers coffee שם תוכלו לקנות, איך לא, קרואסון שוקולד מושלם.
A Year Off Life 