תחנה אחרונה

אחת הסדרות האהובות עליי היא ה-Walking Dead (אמלק: העולם אחרי מכה מסתורית שהשאירה את האנושות חרבה וזומבים רבים מסתובבים בארה״ב), לא הבחירה הכי פשוטה בטלוויזיה וממש לא מעביר שעה בכיף, אחת לכמה פרקים יש גם שברון לב וכל סבב צפיה משאיר אותי עם מועקה אדירה שלא עוזבת גם אחרי כמה שעות – לא מגזים. אחרי כשלוש שנים שאני צופה ולא מפספס אני מבין עכשיו שזו הייתה ההכנה הכי טובה שיכולתי לבקש להודו ובעיקר ל- Banaras, היא וראנסי. 

זה נכון שהודו מטונפת וקשה וכבר עברו כמעט 60 ימים מאז שהגענו לפה והתחלנו באחד המקומות הכי דוחים בהודו, היא בירתה המגעילה דלהי וכל מקום שהיינו בו היה עמוס בבני אדם, רועש מצופרים, מלא בפרות שמחרבנות איפה שבא להן והחוק והסדר לא קיימים, אבל בווראנסי הכל מגיע לרמות שיא של טירוף, רעש ועליבות אנושית.

מדובר באחת הערים העתיקות בהודו (מעל 3000 שנות קימום וחורבן, אורגנזב מיודענו עשה פה טירור איזו תקופה והשמיד את רוב העיר), המקומיים טוענים שהיא הכי עתיקה, ערש ההינדואיזם והבודהיזם, בודהה בכבודו ובעצמו הסתובב פה, נתן דרשות וכל הכיף הזה. האמת שאחד המקומות החשובים לבודהיסטים נמצא 17 ק״מ מבנארס והוא ירוק, שקט, ארכיאולוגי ושונה בטירוף ממה שקורה פה (מומלץ לקחת מונית של Ola, זה עולה סביב 220 רופי לכיוון). אבל! לא הגיוני שירושלים של הודו תראה יותר גרוע מאתר הפסולת דודאים בימיו הטובים: אשפה שאי אפשר להבין מתי התחילו לזרוק אותה ובטוח לא יודעים מתי תסתיים, גללים בכל פינה אפשרית, ביוב שזורם חזק יותר מהגנגס, כרותי רגליים ואנשים נוטים למות שמבקשים נדבות (לפחות לא היו פה אימהות ששולחות ילדים ללקט כסף מכספומטים לבנים מהלכים) הרחוב הראשי לכיוון העיר העתיקה מאסי גהט הדרומי שהופך לשגעת נתיבים בלי לדעת מה הכיוון הנכון ומה פחות – בקיצור אם מישהו תכנן עולם פוסט אפוקליפטי, ככה הוא נראה. 

עם כל זה, יש בה קסם הזוי, ממש ברמת הסמים הקשים. שייט על הגנגס בסוף השבוע בשעת הדרשה המרכזית כשכל הסירות מתקבצות והאנשים בצד השני ממלאים את הגהט מכל פינה זה ארוע ברמה רוחנית גבוהה, משהו כמו עצרת השלום של רבין ב-95׳. גם התחנה האחרונה של ההודים, המוות מקבל משמעות חדשה כשאתה יושב בעיר העתיקה, לוגם לאסי מה׳לאסייה׳ המפורסמת בעיר Blue Lassi ותוך כדי, הפתעה! שיירת גברים (כמובן) סוחבת גופה לשריפה חולפת מולך, עם כל הבדים הנוצצים, פירות העונה, ממתקים ומה לא. לקחת שלוק נוסף? עוד שיירה. אנחנו ספרנו 3 לפני שקמנו בעצמנו לראות את הטקס. 

זה פחות מחריד ממה שזה נשמע או שדימיינתי, אין תחושת מנגל יום העצמאות שכל החבר׳ה הגיעו. זה אומנם מול כולם וזה לא מפריע למקומיים (כל עוד לא תשלוף מצלמה), בסופו של דבר יש עוד 3-5 שריפות במקביל. כולם באים להישרף בסופו של דבר ולהפוך לאפר בגנגס, אם לא בגהט השריפה המרכזית, אז בשניה, כק״מ דרומית לה, קטנה יותר, אינטימית ומשמשת את העניים. אשיש, הנפאלי הקטן מההוסטל, שהדריך אותנו אמר שיש 7 סיבות שבגללן לא תשרף כשתמות: תינוק, אישה בהריון, היג׳רה (הגרסה ההודית לטראנסיםות), בעל/ת מחלת עור, אם מתת מהרעלה (מחשש שהשריפה תשחרר את הרעלים ותפגע באחרים), איש קדושה ועוד סיבה ששכחתי ואפשר לגגל אותה. ועדיין, עם כל הטקסיות הזו, היה נחמד יותר לראות אותה בלי מלחמה של פרות על שאריות הפירות של המנוח/ה, בזמן ששאר החבורה מנסה להתחיל את השריפה ואיזה מאורע מוזר שבו ראינו כלב אוכל משהו שדומה למעיים אנושיים. סליחה. 4 ימים היו אובר קיל למקום, אבל ביננו, למי שמתחיל טיול בדלהי, מגיע ככה לסיים את הודו. 

עובדה כיפית 🤗 : תשננו את המשפט הבא: ״טוונטי פור אוורס פול פאוור, נו טויילט, נו שאוור, סמלינג לייק פלאוור״, כל ווראנסיסט אומר את זה, לפחות בתקופה הזו של השנה ב-2017. 

טיפ 🍾: לכו לאחד משלושת ההוסטלים ה״מערביים״ של העיר: steps, zostel או blox שבו אנחנו היינו. מקל על התחושה של ההחרדה מהמקום הזה, מספקים סיורים ומפלט מהכאוס.