לא, אני ממש לא משווה את עצמי לאחד מכוהני הטלוויזיה ויוצר סרטי הטבע האדיר של ישראל, אבל צ׳יטוואן (Chitwan) פארק בדרום מרכז נפאל הוא המקום הכי קרוב לאפריקה שהייתי בו עד כה. אפילו המסלול בפראייר (Periyar) פארק בהרי קראלה בהודו לא הרגיש סוואנאי כמו צ׳יטאוון.
בואו שניה נחזור יום אחורה. כדי להגיע לצ׳יטוואן מפוקרה, נסיעה של כ-180 ק״מ נדרשו לנו קרוב ל-7 שעות. לא מגזים. הדרכים בנפאל הן מהגרועות שיצא לי לנסוע בהן. דמיינו את כביש החוף כדרך עפר חד נתיבית לכל כיוון לכל אורכה, זו ההשוואה. לא מדובר בדרך צדדית, הכביש הזה מוביל גם להודו השכנה מדרום. הבשורות הטובות – הם עובדים על זה. יש עבודות תשתית בכל מקום, אבל זה לוקח הרבה זמן, הרבה מדי. אבל כשמגיעים לשוארה (Shuarha) העיירה שנושקת לפארק הכל נהיה נחמד יותר: בהנחה שהזמנתם לינה מראש, המקום שולח רכב לאסוף אתכם (פעם קודמת שזה קרה היינו בג׳ייסלמר הקסומה ברג׳סטאן, כבר הספקתי לשכוח איך זה כשיש יחס מחבק מהמלון) ואם אתם קרובים לגדת הנהר זה פלוס גדול כי תחושת הג׳ונגל מקיפה מכל כיוון.
אחד הדברים שלמדתי לסמוך עליהם ב-75% (בכל זאת, נפאל) בסובב האנאפורנה הוא יכולת חיזוי מזג האוויר של המקומיים. ברמת דיוק מאוד גבוהה הם ידעו להגיד לך מתי הגשם יגיע או יפסק ותוכל לצאת לדרך. שעה אחרי שהגענו לסווארה יצאנו לסיבוב בעיירה, איך שעברנו את שער המלון, מנהלת המכולת הצמודה הזהירה אותנו: ״לא זמן טוב לצאת״ וסימנה עם הידיים משהו קשור לשמיים/עננים/גשם/סערה – ברד! לא עברו 20 שניות וכדורי פינג-פונג עצומים של ברד תקפו את הקרקע, משהו פסיכי שלא מהעולם הזה, במשך 10 דקות חיכינו במכולת שהטרור הקפוא הזה יפסק. הברד הזה עוד יותר מפתיע כשאתה מסתכל על עצמך ורואה שמה שאתה לובש זה מכנסיים וחולצה קצרים וכפכפים כי הטמפרטורה בחוץ היא סביב ה-30 מעלות. ויתרנו על האופציה להסתובב, מחר יהיה לנו מספיק בג׳ונגל.
היינו מלאי אנרגיות מהאנאפורנה ובחרנו ביום שלם של סיור, יחד איתנו גם פורטוגלית שבעל המלון אמר לה שעדיף לה לא להצטרף אלינו כי ״לא תעמדי בקצב שלהם, הם היו בצבא״, שוביניזם מגיע גם בגוונים דרום אסיאתיים. התחלנו בחצי שעה של שייט קנו רגוע (בסוף זה הפך לשעה, אז הרווחנו – ישראלים) בסחף של נהר הראפטי (Rapti) שהוא אחד ממקורות הגנגס, אבל השלב הנקי שלו. בכניסה לשמורה ליוו אותנו שני תנינים שהחליטו לתפוס קצת שיזוף וכמות מטורפת של ציפורים. המדריך של הקבוצה המקבילה ששטה איתנו (אבל הלכה לסיור בגן הילדים של הפילים – אופציה שלא בחרנו, אבל אתם יכולים) היה בהתלהבות שיא מכל ציוץ ושלף את מדריך הציפורים שלו כדי שנכיר את הציפורים הרחוקות.
בגלל שגולת הכותרת של הטיול היא קרנפים, כל משך היום הוקדש לחיפוש אחרי קרנף אחד לפחות. הלכנו דרך סבך דשא עצום, בתוך יער עבות, חצינו יחפים נחל קטן, טיפסנו על במת תצפית – אבל קרנפים, אין.
אחרי 8 שעות ושלב אמוק שבו המדריך רץ לאיזו שלולית ולנו כבר לא היה כוח, גם בה אגב לא נראו קרנפים, התחלנו את המסע חזרה לשוארה. בערך 10 דקות אחרי שהדיכאון התפשט בכל הגוף הקטן של המדריך, ברק בעיניים ודרישה מיידית לשקט – קרנפים באופק! אי אפשר לתאר את ההתלהבות שהייתה לו, ופייר גם לנו, אחרי יום שלם של בהייה באיילים וחזירי בר, שני קרנפים גדולים ורעבים מסתובבבים בשמורה. אחד הדברים המאוד שווים במקום הזה הוא שזו השמורה היחידה היום שבה אתה יכול להסתובב רגלית ולראות את החיות. זה כם מסוכן, כי קרנפים לא מגיבים כל כך יפה לכל מי שקטן מהם ועושה רעש. הצמד הבא שראינו היה כבר קרוב ממש והקרנף לא היה ידידותי במיוחד ובשבילי זה נהיה פחות נעים, אבל גם קצת סרט מתח.
למי שלא ראה קרנף בשטח הטבעי שלו, זו חוויה מדהימה. גם אם היא לקחה כ-11 שעות ו-25 ק״מ והיה חם ברמות של תל אביב באוגוסט, עדיין היה שווה בטירוף. לעייפים שביננו אספר שיש אופציה של חצי יום וגם אחת רכובה. עופו על צ׳יטוואן.
A Year Off Life 