דת ומדינות

כשהתחלנו לחשוב על השנה הזו, איך היא תיראה, איזו כותרת היא תקבל ומה נגיד לאנשים כשישאלו אותנו עליה, מכר הציע לתת לה את ההגדרה ״חופשת לידה מחדש״. האמת שזה נשמע לי מעולה. אריאל ממש לא אהב את זה ״אתה בכלל לא רוחני, מה הקטע שלך עם הכינוי הזה?!״. המזרח הוא המקום ללידה מחדש ולבחינה של האמונות שלך, אבל אני באמת לא אדם רוחני במיוחד. מחבב דתות, חולה על היהדות כתרבות: שומר כשרות, חוגג פסח, צם בכיפור. כמות המקדשים שביקרתי בהם בהודו, נפאל, תאילנד ומיאנמר באמת לא תתואר, אבל חיבור עמוק יותר עם ההינדואיזם, ג׳ייניזם ובודהיזם – לא עבד. מה שכן קפץ לעין זה עד כמה הדתות פה מושרשות בחיי היום יום של האנשים, גם של הצעירים ואת זה חווינו אישית בשתי הזדמנויות מעניינות. 

בבאנרס (וראנסי) יצאנו לסיור מקדשים עם הסנג׳ר של ההוסטל, אשיש. ילד בן 20 בקושי, נפאלי במקור, שמתפקד כ'איש לענייני כל' של ההוסטל, בין היתר מדריך טיולים עירוני. טוב, מדריך זו הגדרה מפרגנת, אולי יותר מתאים לכנות אותו מלווה כללי. מקפצים ממקדש למקדש, עוברים על פראווטי, גנש, שיווא, עוד גנש, עוד לינגם, לא נגמר. אשיש הציע לי להתפלל מול אחד מהם, סירבתי בנימוס, בנימוק שאני לא אדם דתי ושזה לא מדבר אליי. הוא היה המום, שאל אם אני בכלל לא מתפלל, אפילו לאלוהים שלי. היה לו מאוד קשה לקבל את המידע הזה, אפילו לקחו לו כמה דקות להתאושש ולחזור לתקשר איתנו ברמת העליצות הרגילה שלו. במקדש האחרון, שממוקם באוניברסיטה, באופן די סטנדרטי ולא מעורר פליאה, הוא ניסה שוב. ״This is bull god, a friend of Shiva", הוא הציג את הפסל ואמר שהמנהג הוא ללחוש באוזנו בקשות ולשאת תפילה קטנה. אחרי שהוא נתן לאל שלו כבוד אשיש ביקש מאיתנו להשתתף בטקס. לא רציתי לבאס אותו שוב, אז ניגשתי לפסל, לחשתי ועמדתי 3-4 שניות לידו וחזרתי לקבוצה. הבחור היה מרוצה עד כיפת המקדש. 

בסיומו של חודש נפאלי רווי בגלגלי תפילה בודהיסטים, המנהג הכי עצל ונוח לפולחן. אנשים יכנו את זה כ״תפילה על הדרך״ או ״תפילה בעזרת הטבע״. בגדול, מדובר במבנים קטנים עם גלגלים עליהם חרוטה מנטרה, ומונעים בסיבוב על ידי בני אדם או מים – הגענו לבודהיזם התאילנדי המתגונן. ביציאה מהשדה בבנגקוק ליוו אותנו שלטים שקוראים לכבד את בודהה ולא להשתמש בו כקישוט, מוצר או קעקוע. מדובר בקמפיין מטורף בפריסה פסיכית בשטחי פרסום ענקיים בכל בנגקוק: שילוט חוצות, תחנות אוטובוס, סטנדים ואפילו עמדת הסברה כוללת דיילים ודיילות וסרטון במקדש של ״בודהה השכוב״ בוואט פו (Wat Pho), במרכז התיירותי של העיר. בגדול, מי שהתחילה את הקמפיין הזה היא גורו מדיטציה חשובה בתאילנד שנמאס לה לראות עסקים מערבים משתמשים בדמות של בודהה לצרכים מסחריים, מברים ופרטי עיצוב, דרך כפכפים ועד למושבי אסלה (אמיתי, יש חברה הולנדית שהגזימה עד כדי כך). הם קוראים לאנשים לכבד את בודהה ולא לנצל אותו, משהו שנשמע לגיטימי סך הכל, לא הייתם קונים מושב אסלה עם הדמות של משה, לא? כל מי שמעוניינת ומעוניין להעמיק בנושא, זה המקום. 

כשפגשנו את נט, חברנו מהאנאפורנה (עליו דובר כבר בפוסט הקודם) בבר ג׳ז קופצני בכיכר ויקטוריה בעיר, שאלנו גם אותו על היוזמה הזו. מסתבר שהיא נמשכת כבר כשנתיים ולא איזה עניין חדש. הטריגר היה אנשים שהחליטו לקחת כמזכרת ראשים של בודהה מאתרים קדושים במדינה. משם השיחה התגלגלה לגבי אמונות ודתות, ושוב אותו מבט נדהם עלה על הפנים שלו כשאמרנו לו שאנחנו חילוניים במובן המערבי של חילוניות. היה נראה לו מוזר נורא שאנחנו לא מתחזקים ברמה גבוהה איזשהו פולחן דתי או לפחות תפילה. יש משהו מאוד נוח בלהיות בודהיסט או הינדוהיסט שלא מייצר עומס גדול על הנשמה שלך, בניגוד ליהדות: יש לך אל אחד (או מיליון) ואתה בוחר להתייחס אליו כמה פעמים ביום לכמה שניות קצרות, זה יכול להיות בבית, ברחוב או בדרך לאיזשהו מקום. זה הופך את העיסוק בדת למשהו קליל יותר ובר המשכיות. ללא ספק היה פשוט הרבה יותר לשפוך קצת חלב ובננות על לינגם באמצע רחוב אלנבי בדרך לעבודה.