נחתנו פה בשבוע שעבר, טיסה קצרה מבנגקוק למנדליי, במחיר בדיחה, הקסם של אייר אזיה, שעליו אפשר אולי להרחיב בפוסט אחר. יום לפני הטיסה פגשנו את אבא שלי שהגיע לתאילנד כדי להצטרף לחלק הבורמזי של הטיול שלנו, לפחות לחצי ממנו. זה דיי ביג ת׳ינג בשבילי כי לא היה לי טיול כזה אף פעם ועל אחת כמה כשזה עם אריאל, אז הראש מלא במחשבות של איך זה ילך, באיזו צורה להתארגן, מי מוביל, איפה מתפשרים ועוד הרבה שאלות אירגוניות מתישות כאלה. מהר מאוד זה הסתדר, בעיקר בגלל העובדה שהחזרה לבורמה הייתה אחת מהנקודות החשובות לאריאל בטיול הזה. בדצמבר 2004 הוא ביקר פה, ממש בסמוך לצונאמי המפורסם של אותו כריסטמס, התאהב במקום ובאנשים והבטיח: I’ll be back. כך קרה, ולכן היה חשוב וברור לי שאת 28 הימים הקרובים הוא זה שיוביל (לרוב, כי עדיין, אני קצת כלבה).

תראו מי פה, זה אבא

מנדליי לוהטת. אני מתכוון לזה בשיא הרצינות והפיזיות. הנייד מראה 38 מעלות ואחת מהתחנות הראשונות שנבחרו היא הגבעה בקצה הצפון מזרחי של העיר. בגדול לא נורא, אבל הגישה אליה מצריכה טיפוס של 700+ מדרגות ואותן צריך להרגיש בכפות רגליים יחפות, כי בודהה, אז אתה מבין שהיא לוהטת – לא רק מזיעה, כי ממש חם כשאתה צועד חשוף על הבטון. למרות זאת, אחד היתרונות של העיר הוא בזה שהיא שטוחה וקלה להתניידות על אופניים, אז לפחות כשאתה בתנועה אתה יכול לקבל משב רוח לוהט, אבל כזה שגם מייבש לך את הזיעה. גם הסבלנות של הנהגים פה במנדליי היא דבר שלא מובן מאליו, כמות מינימלית של צפירות ועם הרבה הבנה לזה שיש חיים בשוליים ואסור לדרוס את הרוכבים. מה שגרם לי להיות רגוע יותר לגבי הרכיבה של אבא שלי שבפעם הקודמת בה עלה על אופניים הייתה אי שם באמצע שנות השבעים.

היי יצור עם כסף

אני חולה על אוכל, זה ממש לא סוד. לא יכול בלי לאכול כל 3 שעות וגם במנדליי הצלחנו להתקמבן על עוד מפגש של Traveling Spoon כמו בזמנו בוורקלה, בהודו עם שרלי. הפעם השיחוק היה כפול: ארוחה ושיעור בישול! הגענו לסו-מו, שגם היא באופן מפתיע מתעסקת בתיירות ובעלת סוכנות טיולים. היא הגיעה למקצוע בגלל שתי תיירות איטלקיות שהתלהבו ממיאנמר לפני כמה שני ורצו שהיא תהיה ה״אישה שלהם״ כאן. בקיצור הסיפור הארוך, הן דפקו אותה והסיפור לא נגמר טוב. התפנית התרחשה כששתי נשים חמודות מישראל באו אליה כדי שתתכנן להן מסלול וכל כך התלהבו מהיחס, הקסם האישי והאדיבות – אני יכול להעיד שעדיין שם – שכתבו עליה ביקורת ב״למטייל״ ומאז היא מקבלת כמה וכמה לקוחות טובים, כחול לבן, בחודש. מרוב שהיא כבר מוכוונת ישראלים היא דאגה שהארוחה שאנחנו נבשל תהיה דגית וצמחונית, כי היא כבר הפנימה שרובנו מטורללים על כשר (גמני).

מרק עדשים מקומי לכולם

סו-מו הייתה המיאנמרית השנייה שאנחנו פוגשים מאז שיצאנו לדרך, ובשתי ההזדמנויות הופתעתי ששמעתי את שם המדינה הפוסט דיקטטורי מיאנמר ולא בורמה, בלי שום עפעוף. שאלתי את סו-מו איך הם קוראים לאנשים שלהם, התשובה הייתה ״מיאנמר״, ולשפה? ״מיאנמר״. אין התייחסות לבורמה או לבורמזים, אפילו האוכל הטעים שהכנו יחד הוא אוכל מיאנמר. להתראות תאילנד, ברוכים הבאים ל-4 שבועות של מיאנמר.

בתאבון

🔗 בקטנה 

מי שרוצה ליצור קשר עם סו-מו, מוזמן לעשות את זה בקישור הבא