במיאנמר לא צריך לחפש הרבה כדי לקבל חוויה מקומית של חיי היומיום, נטולת פילטרים תיירותיים. המדינה נפתחה לתיירות חוץ בעשור האחרון בצורה משמעותית, אבל עדיין לא הושחתה כמו השכנה שלה ממזרח. ועדיין, זה לא תמיד נוח ומזמין, בעיקר בגלל פערי שפה. אני חייב להודות שבמקומות שבהם אין לי נגישות לשונית אני לא ממהר לתקשר, לפעמים אפילו מוותר. לא תמיד אתה יכול להבין לגמרי למה התכוון הצד השני, לפעמים מספיק מבט אחד שלא ממש הבנת כדי לעשות לך אנטי, יש סיכוי שהוא אפילו לא יהיה מוצדק, והארוע יהפוך ללא נעים.
באופן מפתיע דווקא את הנגיעה האנושית הפשוטה, הנעימה והמעניינת קיבלתי מעולם התחבורה – משהו שבחיים לא חשבתי שאכתוב. למרות שמיאנמר כבר השתדרגה תחבורתית בכל החלק המרכזי שלה, ויש אוטובוסים של מחלקה ראשונה בתדירות גבוהה שאפשר לקחת כדי להתנייד בנוחות, אנחנו החלטנו לבחור בסירה כדי להגיע ממנדליי לבאגן (Bagan). זה לא שייט תענוגות, שלא תחשבו שהמיזוג עובד נון-סטופ ויש מחלקות. מדובר בספינה שעוזבת פעמיים בשבוע את הנמל במנדליי ולוקח לה 15 שעות להגיע לבאגן. במקרה שלנו גם ב-37 מעלות צלזיוס. עכשיו, לפני שקופץ המרמור הקבוע על תחבורה, הסיבה במקרה הזה פשוטה: מדובר בסירה מאוד ישנה שכבר עשרות שנים עושה את המסע הזה ולא השתדרגה. את הכיוון ההפוך, במעלה הנהר, לוקח לה יומיים לעבור.
גם המחיר שלה לא מזמין במיוחד, זר משלם על הנסיעה 18,000 צ׳אט, כשאני בטוח שמקומי לא משלם אפילו 200 לכל המסע. אז איפה הקסם? כי כל מה שאני מתאר פה הוא טרטור שאפילו רכבת ישראל לא יכולה לברוא. מה שמהמם בכל הסיפור הזה הוא המיאנמרים. בחצי היממה הימית הזו ניתנה לנו ההזדמנות לגלות חיים שלמים על נהר האיירוואדי (Irrawaddy) שמתנהלים במקביל ועל הסירה. כל שעה בערך הסירה עצרה ליד אחת הגדות אנשים עלו וירדו, מכרו דברים על הסירה, החל מפירות וירקות ועד עופות מוכנים לארוחת הערב, אשכרה שוק צף שמתנהל על הסירה ובתחנות שלה. עציצים ואופנועים הועברו על הסירה לכפרים בדרך, שלחלקם אני בטוח זה עורק החיים לשאר המדינה. בכל תחנה הגיע חצי מהכפר רכוב על עגלות רתומות לבאפלוס כדי להביא את שהוזמן לתושבים.
הארוע הזה הוא אשכרה מסע בזמן, לימים שלפני תחילת המהפיכה התעשייתית, כל מה שלמדתי בתואר הראשון על אירופה בתחילת העת החדשה התגשם לי מול העיניים ביום הלוהט הזה. מרוב החום, אתה לגמרי משתלב עם המקומיים, כמו כל גבר מיאנמרי, 4 מתוך 5 הגברים הלבנים היחידים על הסירה ישבו ללא חולצות, כי כמה אפשר לסבול?
A Year Off Life 