ברוכים הבאים למדינת מון (Mon), אחד משבעת הלאומים המרכזיים במיאנמר מרובת התפוצות האתניות, יש כ-130, הם בעצמם לא יודעים בדיוק לכמה תת שבטים הם נפוצו. מה שמהמם ומאיים במקום הזה – הוא נפתח לתיירים מערביים רק לפני 4 שנים. האיום פה הוא לא ברמת הביטחון האישי, כי בואו, מיאנמר היא מדינת החיוכים האמיתית (לא תאילנד, סליחה), שם כמו בצ׳ירס, כל אחד יגיד לך מינגלבאר וינופף לשלום בחינניות. אם תלך לאיבוד גם יש סיכוי שמישהו יתפוס אותך מבולבל בתחנת האוטובוס העצומה של ינגון (Yangon) וייקח אותך יד ביד עד לאוטובוס שלך, בלי לבקש שום תמורה ובאמת מטוב לב. 

רוף-טופ שצופה על השוודאגון

אז מה מאיים כל כך? כמעט ואף אחד לא יודע אנגלית. האנשים פה לא באמת התכוננו לתיירים כשהגיעה ההסכמה לשלום בין אנשי המון לשלטון המרכזי. פה בוודאות לא תמצאו איזה קרואסון במסעדה השכונתית ובכל מקום תשבו על כיסאות כתר פלסטיק קטנים כמו הסט שקניתם לאחיין/נית שלכם ותאכלו סלט עלי תה מושלם בכלום כסף. כל כך לא התכוננו לתיירים ב-4 השנים האחרונות שיש כמה מקומות שאפילו לא מופיעים בלונלי פלאנט והמידע אליהם הוא מפה לאוזן, כמו העיירה המעוננת והחמודה יה (Ye), שנמצאת ליד הזיית הבודהות ״הר הבננה״. ספויילר: לא הר ולא בננה, רק בודהות עצומות ומהממות. 

אין סוף לבודהות

מרוב שהתיירים עדיין לא הפנימו שאפשר להגיע לפה בהמונינו, יש פה חופים מטורפים שרואים רק בגלויות שההגעה אליהם לוקחת שעות, אבל מה זה שווה. ״החוף של סבא״, בחצי האי של דאווי (Dawei) למשל, שעתיים הגעה בדרך לא דרך בין כפרי דייגים וחקלאים, על קטנוע כשאתה לא בטוח אם אתה בכלל בכיוון. אבל כמו שכבר כתבתי, מדינת החיוכים לא? באמצע צומת בין דקלים, מוסכים ובננות, כשאנחנו מבולבלים רצח, אחרי שכבר לקחו אותנו בכפר ללא שם לאיש היחיד שיודע אנגלית שהסביר לנו בגדול את הכיוון עוצר לידנו מוזס. בחור חביב בתחילת העשרים שלו עם אנגלית הרבה מעל הממוצע שאמר לנו, סעו אחרי, גם אני בדרך לחוף של סבא. 

בהצלחה במפעל, מוזס

שעתיים וחצי ישבנו שם, חוף של 3 ק״מ לפחות של חול לבן, קוקוסים ושאר טרופיקל. מוזס עזב את לימודי ההנדסה שלו אחרי שנתיים, כי שש שנים זה יותר מדי לסיים תואר ולקבל משכורת מינימום. הוא בילה את חצי השנה האחרונה בינגון בלימודי קוריאנית. בשבועות הקרובים, בהמלצת חברים שלו שכבר שם, הוא עובר לדרום קוריאה לעבוד במפעל שהוא אפילו לא יודע מה מייצרים בו ולעשות הרבה כסף. את מיאנמר הוא כנראה לא יראה עד שיחזור בסוף החוזה שלו בעוד כחמש שנים כך שזו הייתה אחת הפעמים האחרונות שלו בחוף המדהים של סבא. 

אי אחד מתוך שמונה מאות

היומיים האחרונים במיאנמר היו אמורים להיות סביב האיים בארכיפלג של מייק (Miyek), האגדה מספרת שיש שם בערך 800, חלקם ברמת שמורת טבע בתולית ובחלק המיושב יש פיראטים. אבל זה לא יקרה הפעם כי התפספסנו עם הממשלה – המועד האחרון ליציאה להפלגות על פי חוק (!) הוא ה-1.5 בגלל חרדות מעונת המונסון של ים אנדמן. בצר לנו הזדרזנו להזמין אוטובוס לגבול עם תאילנד והתיישבנו לאכול באחת המסעדות על קו החוף. המלצרית שניגשה אלינו לא ידעה אנגלית, למרבה חוסר ההפתעה. אחרי 3 דקות של ניסיונות ותנועות ידיים כדי להגיע להבנה שאין פירות ים או חזירים במנה שלי היא נשברה והביאה את הטבח, ״דה סלאט הז אונלי טומייטו, קיוקמבר, קארוט אנד חסה״. חסה?! שנינו מחייכים ועוברים לעברית. מסתבר שהטבח זין (Zin! לא איך שאתם קוראים את זה) עבד במשך כמה שנים אצל אבי קונפורטי ויש לו עברית מצוחצחת. חזר לא מזמן למיאנמר והחליט שהוא לא יכול לגור בינגון אז עבר קרוב לים עד למייק. מי יודע, יש מצב שאולי פגשנו אותו ברחוב, כי בת״א הוא גר בי.ל. פרץ. בגדול, אנחנו נרתעים מלדבר עברית עם מקומיים, יש אצלי איזושהי תחושה של השחתה של המקומיים כשזה קורה, סיכוי סביר שזה בגלל מה שעברנו בהודו ונפאל, אבל אצל זין, שקרא לעצמו זיו, היה משהו מקסים, כן ואמיתי. תוסיפו על זה את תחושת חוסר האונים התקשורתית שליוותה אותנו ברוב השבועיים האחרונים מול נותני השירות ותבינו עד כמה זה באמת הרגשנו נעים וביתי.

המטבח של זיו וקפה שחור