אי שם בינואר השנה כשישבנו על שלד תכנון הטיול תאילנד עלתה על המסלול. לי אישית לא הייתה איזושהי משיכה משמעותית למדינה, בעיקר כי כל העולם ודודה שלו טסים לשם. זה גם הרגיש לי מאוד מפונק לטוס לשם ומשומה לא חשבתי שזה מגיע לי או שאני צריך את זה. איזה סתום הייתי. אריאל ממש התעקש שאנחנו צריכים את זה כי יהיו לנו קטעים קשים ולמה שלא נתפנק קצת. אז מיקמנו אותה באופן אסטרטגי בנקודה שתהיה מיד אחרי הודו ונפאל, כדי לנוח מהאנאפורנה והאומללות ההודית ורגע לפני סין, שברור לנו שלא תהיה פשוטה (ועל כך עוד יסופר).
אז בגדול בחלק הראשון ישר אחרי נפאל אי שם במאי נהיננו מאוד מבנגקוק ומאיזושהי אווירה מסיבתית של הומואיות שמאוד חסרה לנו במשך 3 חודשים (המסיבה הסודית על הסירה במומביי מבחינתי נחשבת יותר אנתרופולוגית מהומואית) וזה הרגיש קצת יותר נורמלי וקרוב לחיים שעזבנו בארץ. אחרי זה נסענו לריילי (Railay), חוף מהמם בחצי אי בקצה קראבי (Krabi). מטעמי תקציב פיצלנו את השהות לשני חלקים ובגדול, אין הרבה מה להרחיב על זה. זה היה התאילנד המושלם שרואים בכל אלבומי הפייסבוק ״עם היפות שלי בתאייייילנדדדדד״, קלאסי, פשוט, בירה קרה על חוף לבן. מה שכן היה שונה זה טיול טיפוס על הר גיר חום שבסופו לגונה סודית, כל הדרך הייתה מחליקה רצח בין סולמות וחבלים ואפילו שורשים גדולים כדי להחזיק ולא להחליק. וכדי למלא את החוויה הזו בעוד סכנת מוות: גשם. הוא התחיל ממש ב-10 הדקות האחרונות. חיים על הקצה פה.
באמת שהיה ממש נעים בחלק הראשון, חוץ ממנהל של סוכנות נסיעות שאיים להשאיר אותנו באמצע הדרך לקראבי, כי הבין שלא יכול להוציא מאיתנו עוד כמה מאוד באטים על נסיעת המשך, אבל זו הייתה בערך הנקודה היחידה שבה ״ארץ החיוכים״ איכזבה אותנו. בסיבוב השני החלוקה הייתה מאוד ברורה: מתחילים בפארק שלא מגיעים אליו תיירים כמעט כולל לינה במלון צף על אגם מלאכותי בעומק של 60-100 מ׳ עומק (אמאל׳ה!) שאריאל טרח שוב ושוב להזכיר לי עד כמה זה עמוק ומרשים, כאילו שלא מספיקות החרדות שכבר יש לי, הגיע הוא ותדלק אותן עוד קצת. מזל שזו הייתה רק יממה אחת, כי עם כל היופי של המקום, אין באמת מה לעשות שם. על פהנגן (Phangan) אין יותר מדי מה להרחיב: ים, שמש, מוזיקה, טרקים קצרים לגבעות של האי.
האירוע המרכזי והמרגש של החלק הזה הייתה הפגישה הסודית שלנו עם דודים שלי והבן דוד עומר שהגיעו לטיול ברמצווה ופתחו אותו בצ׳יאנג מאי (Chiang Mai). אז כולם צחקו עליי באינסטוש ובפייסוש על זה שאני עושה טיול שהם עשו לפני 12 שנה בממוצע כשטסו לתאילנד אחרי צבא, אבל מ׳כפת לי, אני באתי לעשות הפתעה לילד מאוד מיוחד ואהוב וזה הצליח וריגש מאוד! קצת קשה לתאר את התחושה הזו שיש לך בפגישה עם אנשים אהובים שקורית אחרי כל כך הרבה חודשים. למרות שאתה נמצא בסף ריגוש גבוה מאוד כל יום: מקומות חדשים, אוכל מפתיע, מפגשים עם מקומיים – המפגש עם מי שהשארת בארץ, עדיין יהיה מאוד מיוחד וחזק.
המפגש המשפחתי היה חלק מהטיול המסורתי של ״טהאנה״, מלון/סוכנות נסיעות/מעוז ישראלי בצפון תאילנד. מדובר בטיול ג׳יפים עם נופים מהממים ואפס הסברים. הנהגים ידעו להגיד את כל הסלנג והקלישאות המעפנות שלימדו אותם במיליון מחזורי הטיול (אבא קמסן אימא בשופין – השגיאות במקור), האוכל מותאם למטייל הישראלי עם מעט מאוד אתגרים מקומיים (אחרי חודשים שלא אכלתי צ׳יפס חיסלת מנות על מנות עם רגשות אשם קשים) ויש גם קצת הומופוביה קלאסית בקרב המקומיים שלדעתי למדו אותם גם מהישראלים: בשייט הקאיקים אחד המדריכים קרא לשני הומו סתם כי בא לו והנהגים קראו לאחד מהנהגים ״נהג הומו״, בלי שום סיבה ממשית. באיזשהו שלב ״מפקד הנהגים״ שאל אותי מה הקטע שלי עם הבחור החתיך השני (טוב, אולי לא במילים המדוייקות האלו), אז הסברתי שאנחנו נשואים, הוא הופתע קצת, אבל זה לא הוציא אותו משיווי משקל או מיתן במיוחד את היציאות התלושות. מיילא, לפחות ניסיתי.
סך הכל, תאילנד עמדה בציפיות: ים, שמש, טבע, אנשים, ישראליות מתפרצת וגם משפחה שמזמן לא נפגשה. אז אומנם חרגנו קצת בתקציב וסגרנו על ממוצע של 82$ ליום לשנינו לבערך חודש, אבל יאללה, חליק. ועכשיו לדרקון הסיני, חודשיים של חוסר תקשורת מתפרצת מולנו.
A Year Off Life 