מה שנכנס חייב גם לצאת

למה אני מתגעגע? כל כמה זמן אני מנהל שיחה עם הבית, בהגדרה הרחבה שלו, ושואלים אותי לפעמים, ״אתה לא מתגעגע?״, אז עכשיו במרחק של חצי שנה מההתחלה אפשר להתחיל לאפיין את הדברים שהגעגוע מתפתח לגביו. את החוסר של החברים והמשפחה אפשר למלא בהמון שיחות וואצאפ על בסיס שבועי/חודשי וזה עוד בלי לדבר על זה שקבוצות הוואצאפ ממשיכות לפעול על בסיס יומיומי כולל תמונות שעפות מצד אחד של העולם לשני במסלול דו כיווני. תוסיפו גם את הטיולים המדהימים עם אבא והדודים והרי לכם מילוי נאה לחוסר של החיים שהשארנו בישראל בפברואר 2017. 

לסין יש את היכולת לייצר אצלי געגוע עז למזון, כי עם כמה שהאוכל במזרח חדש ומרגש, באיזשהו שלב יונאן וסיצ׳ואן מתחילות לחזור על עצמן למטייל הצמחוני/כשר. זה לא קרה בהודו, כי לאוכל ההודי ממש חיכיתי, בעיקר כדי לקבל במחיר שפוי מנות שהזמנתי אצל רינה פושקרנה או ״24 רופי״ במחיר של פי 10-20 יותר ומחומרי הגלם הישר מהיצרן לפה. סין מביאה את זה לקיצון, לפחות ביונאן וסיצ׳ואן, עם כל התולעים הנעות שלה בכל פינה, רגלי התרנגולות על מקל והברווזים הצלויים בשלמותם. אז אני אגיד לכם מה בא לי ממש: גבינות מכל אחוזי השומן האפשריים, למה אני אוטוטו יורד מ-60 ק״ג, המרקמים והריחות. ירקות טריים בסלט צבעוני ורענן עם ארטישוק, אפילו חלוט פשוט שאפשר לטבול במיונז ולאכול גם סתם ככה. קינוחים מושחתים עם שוקולד נמס וכלמיני קרמים מתוקים ושמנמנים. ולסיום – גלידה עבודת יד שאפשר להשיג כל כמה רחובות. אז אני אתאפק, רק עוד קצת.

במעבר הגיוני ביותר, בואו נדבר רגע על השירותים בסין. אני יודע שזה נושא שאנשים נמנעים מלגעת בו, אבל בואו נהיה כנים, זה מתבקש וחובה לציין את זה לטובת הדורות הבאים וגם כחלק משיתוף הטראומה. אז נכון, המזרח עדיין לא התחבר לבשורת המערב המתנשא והבין שיש לאדם צורך באסלה ורוב השירותים פה הם עדיין על בסיס בול קליעה. כך היה לנו גם בהודו, נפאל ומיאנמר, אבל השירותים הציבוריים הביאו את סין לרמה אחרת של ״כל ישראל חברים״. 

לזכותם של הסינים אפשר להגיד שהם הבינו ששירותים הם מצרך בסיסי לציבור וכל כמה רחובות או אפילו באמצע הדרך תמצא שירותים ציבוריים. אפילו במסע אופניים של 30 ק״מ שעשינו מסביב לאגם נאפה בסיצ׳ואן ראינו כמה מבינים של שירותים שהיו פזורים לטובת הנוסעים בצומת הכניסה/יציאה מהכפרים, זה לא דבר שאפשר להקל בו ראש. תשאלו את עצמכם, כמה שירותים ציבוריים יש בעיר שלכם? בצ׳נגדו, עיר של 17 מיליון תושבים יש כל כמה רחובות, כך שנחסכת ממך הבקשה המביכה בכניסה למסעדה להשתמש בשירותים ולברוח. 

אבל רגע, מה כל כך כואב לי, אחרי כל הפרגונים האלה על בית היציאות. ובכן, טוב ששאלתם! בשירותים הציבוריים הקלאסיים בסין אין פרטיות ברמה הזו שלא רק שאין דלת בין מה שאנחנן מכנים כתאים, אין אפילו קיר. אתה חשוף לכל באחד הרגעים הכי פרטיים ביומיום שלך. ומכיוון שאין אסלות, אתה מונח במצב כריעה וכל האומה הסינית שעוברת, והיא עוברת, פשוט רואה תצוגת תכלית של האדם בשיא פשטותו. אין איך לברוח מזה, כל מי שיטייל בסין יגיע מתישהו לנקודה הזו וזה די מטורף, כי מבחינתם זה טבעי. חוסר הפרטיות כל כך מושרש בחוויה ברמה כזו שתמצאו אנשים כורעים, שמנהלים שיחות ערות עם השותפים שלהם ל״תא״ השני, שיחות טלפון ואפילו משחקים בנייד תו״כ. אין איך לברוח מזה, פשוט להיכנע ולשחרר (: