יונאן וסיצ׳ואן עם סילבן

זה היה היום השלישי שלנו בקונמינג, הגענו לתחנת האוטובוס הדרומית כדי לקנות את הכרטיס של השעה 10:00 לשדות האורז של יואן-יאנג (עליהם כתבתי בפוסט הקודם). כמובן שאכזבה ואין כרטיסים. גם אם תגיע בפתיחת הקופות, הם כבר נמכרו כולם כנראה אתמול בערב – בסין תקנה את הכרטיס כמה שיותר זמן מראש, הכי מאוחר בערב שלפני. בצר לנו, רעבים חיפשנו מקום לאכול ארוחת בוקר, כזו שלא כוללת מרק עוף, כולה ביצה, לחם וחמאה. המקום הכי קרוב לזה שמצאנו, פי אלף בצר לנו, היה מקדונלדס. שם פגשנו את סילבן. 

האמת שזה לא השם שלו במדוייק, אבל זה הכי קרוב להגייה צרפתית שאני מסוגל להגיע וחוצמזה סילבן שלום חרוט לי בראש כבר שנים, אז עם זה הסתדרנו. כל כך הסתדרנו שטיילנו עם הילד הזה כמעט שלושה שבועות שלמים לאורך יונאן וסיצ׳ואן, שתי הפרובינציות הראשונות שלנו. סילבן תותח טיולים, הוא בן 23 במקור מגרנובל שבצרפת, ההדגשה של המקור חשובה, כי הבחור עזב את צרפת לפני 20 חודשים ומאז עדיין לא חזר אליה, שישה חודשים מתוכם בסין ועוד 8 באוסטרליה, שם הוא למד אנגלית תוך כדי עבודה בחוות חליבה וגבינות באמצע שום מקום. דמיינו לכם לצאת לטיול בעולם כשכל מה שאתה יודע לדבר זו שפת האם שלך בלבד, מהלך אמיץ ומטורף. 

סילבן הוא האיש הכי מאורגן שיצא לנו לפגוש במסע הזה עד כה. יש לו תיק שמצוייד בשני שקשים, אוהל גזייה (איתה הציע באחת הפעמים שנבשל בתורות פסטה) וכמה בגדים שמתאימים לכל מזג אוויר. באחד הטיולים שעשינו, האחרון בעצם, לפארק יאדינג הוא ממש רצה שנשאר בשטח הפארק ללינה, אבל שילוב של חוסר הציוד שלנו+אין אפשרות לשכור ציוד+אי הרצון שלי לשתף פעולה עם הרעיון (סליחה, אבל אני כבר בשלב אחר, חוגי סיירות תמו בגיל 18) הובילו אותו לאכזבה קלה ולינה אולדסקול בהוסטל סיני קלאסי כמו הזקנים שאנחנו. 

הבחור לא הגיע לסין לעשות טיול מפונק, לא שאפשר למצוא הרבה פינוק בחלקים האחה ועוד בתקציב. ביומולדת שלי יצאנו למסע אופניים מסביב לאגם נאפה (Napa lake) בשאנגרילה. טיולון ממש, רק 44 ק״מ, בקטנה. בשבילו אולי. בסוף היום גילינו שהוא רוכב מקצועי ורק פציעה בגיל צעיר (יותר) קטעה את מה שיכול היה להפוך אותו לאלוף הטור הבא. בארוחת הצהריים של אותו היום הוא ביקש לשאול שאלה אישית וכל כך ישראלית, ״אתם מתכננים ילדים?״ כשענינו שלא בזמן הקרוב החוצפן אמר שאריאל כבר זקן ואוטוטו בן 40, אז למה אנחנו מחכים. מזלו שהוא חמוד כ״כ וקנה לי עוגת יומולדת כמה דקות אחרי זה, אחרת היה מוצא את עצמו בקרקעית האגם (:

סך הכל הסתובבנו יחד בערך שבועיים וחצי, פחות או יותר כי עדיין כל אחד לדרכו וללו״זו, אבל אחרי האנאפורנה הוא היה השותף הכי קבוע שלנו לאורך תקופה, זה לא מובן מאילו ואפילו מרגש. סילבן לא מתוכנן לחזור לצרפת לפני שהוא יעבור את רף השנתיים מחוץ לגבולות רפובליקת הבגט והיין, ״אני לא רוצה לטוס״, הוא הסביר לנו כמה פעמים. התכנון שלו הוא לחזור לצרפת דרך היבשה באוטובוסים, רכבות, ומעבורות, לא בגלל איזושהי חרדת טיסה יותר בשביל החוויה. מי יודע, אולי גם אנחנו נספיק עוד לפגוש אותו לפני שנחזור לארץ במולדתו, בכל מקרה כבר מתגעגעים!