היה לי ברור שאצטרך להתפשר מאוד ברוב הטיול. הודו, נפאל, מיאנמר וסין לא נחשבות כיעדי טיול לבילוי הומואי קלאסי. אין פה תרבות מסיבתית, הסביבה לא הכי מפרגנת ותומכת והקהילה מאוד אנדרגראונד. בארץ הייתי רגיל לצאת למסיבה בין פעמיים לשלוש פעמים בחודש וכדי לפצות על המחסור הצפוי בפיזוזים עשינו ספיישל מסיבות שנמשך לכל אורך ינואר ופברואר – כל סופ״ש מסיבה אחרת כדי שיהיה למה להתגעגע: דרעק, ביף, פוראבר, פאג, ורס (בעברית זה נראה כאילו חתול התישב לי על המקלדת), כל סופ״ש ואמצ״ש עם סגנון מוזיקלי שונה וקהל ייחודי משלו, כי ידענו שצפוי לנו מחסור בתחום הזה. חתיכת מחסור. 

אין חיי לילה, אז לפחות נוריד חולצה בחומה

אני מרגיש שהבעיה העיקרית פה, מעבר לחוסר היצע, היא גם בכל מה שנוגע להשגת מידע. אם בארץ יש אתר יעודי לחיפוש מסיבות, ברים וחיי לילה הומואים אחרים – גם באנגלית לתייר המזדמן (כי כולנו אוהבים תיירים 😬), אז פה זה בין לא קיים, דרך לא מעודכן ועד בלתי אפשרי. אז יש כמה אתרים שאמורים לתת מידע על בילוי הומואי בדרום ומזרח אסיה, אבל לא פעם בדקנו מקום ואחרי זה גילינו שהוא לא קיים כשהגענו אליו. בסוף התקבענו על גריינדר, שהתגלה כמקור המידע המהימן ביותר לגבי לאן ללכת (או לרוב להתאכזב כי פשוט אין). 

בהודו היה לנו מאוד קשה לחדור את המעגל התת קרקעי של חיי הלילה ההומואים. לאור העובדה שהגברים ההודים הם גם ככה חצי דרך להומואים עם כל החיבוקים והחיבה המוגזמת שהם מציגים ברחוב והיחס החברתי נגוע בהומופוביה קלה עד בינונית. בערים הגדולות, מקום מפלטם של ההומואים בעולם לא תמצא רחוב גאה, שכונה ידועה לשמצה בריכוז גדול או איזה בר שעושה ערב אחד בחודש, מה שקיים אפילו בפ״ת (נכון לסוף 2016). ככה הצלחנו להשתחל למסיבה מחתרתית במומביי. 

קיבלנו הוראות: תגיעו למזח 2 ליד שער הודו, אטרקציית התיירות מספר 1 בעיר עם מליוני הודים מסביב. לכאורה פשוט, אבל ממש לא, כי הרבה מגיעים לצאת משם לשייט לאיים שבמפרץ מומביי. אחרי כמה התכתבויות נוספות הבחור הסכים לתת את הנייד שלו ועלינו על הסירה. המסיבה התקיימה בעצם על שתי סירות שיצאו את השטח הקרקעי של הודו ונשמרה בסוד. זו בעצם הייתה המסיבה הראשונה מסוגה ואנחנו קיבלנו הצצה לעולם בילוי שונה מאוד. קודם כל לא היה אלכוהול, זה מרכיב מאוד חשוב בכל מסיבה. במקום זה היו מוקטיילים (חיקוי של קוקטייל, אותו שם – רק בלי האלכוהול) וחולקו מארזי כיבוד שכללו סמוסות (בורקס בטיגון עמוק), שזה דבר שבל יעבור. פחמימה אינה חלק מהתזונה ההומואית. הדבר המרגש באמת היה שנקלענו לסרט בוליוודי. כל השירים היו בהינדי וכללו תנועות שכולפ הכירו ורקדו בשיא ההתלהבות ברמה שטלטלה את הסירה כמה פעמים. טירוף. היחס אלינו היה סביר, בלי יותר מדי התלהבות, הם הסתובבו סביבנו והיו כמה ניסיונות לריקוד משותף, אבל הם בעיקר רצו לרקוד לפי התנועות ואנחנו לא הכרנו. 

כל בוליווד עלינו

אבל בזה זה נגמר. זו המסיבה הגדולה ביותר להומואים שיצא לנו למצוא בכל הודו על 1.2 מיליארד אנשיה, שבחישוב מהיר וגס אמורה לכלול כ-120 מיליון הומואים ובערים הגדולות שלה בין 1-2 מיליון שלא מחפשים לרקוד או לשתות במקום שהוא רק שלהם. זה קצת מבאס בסופו של עניין. 

מרימים עם סמוסה ומוקטייל דייקירי מנגו

המצב בסין לא משמח יותר מדי, אבל מפותח הרבה יותר: בצ׳נגדו (Chengdu) יש ליין גייז בימי חמישי באחד הברים בעיר, סך הכל עיר בינונית של 10 מיליון תושבים. בשיאן (Xi’an) המצב משתפר ויש בה שני ברים, אנחנו הלכנו לאחד והחוויה הייתה יבשה מאוד. קודם כל, מדובר בחלל מרשים, פעמיים מועדון התיאטרון, עם שולחנות מסביב לרחבת מופעים. מסכים, תאורה וסאונד ברמה גבוהה מאוד. כל הקהל המכובד יושב בחבורות, מזמין את הבירה בהקבצים של שתים-עשרה ומעשן, כי מותר. כולם בניידים, כי גם יש מספיק שקעים להטעין למקרה שיגמר לך ויש משחקי חברה שהרוב לא משתמשים בהם. ואז מתחיל המופע! חשמל באוויר, תופים, תלבושות ריקודים בכוריאוגרפיה בתזמון של 70% (סיני קלאסי). והקהל? בנייד. בסיום אין מחיאות כפיים, פרט לאלו שאנחנו הנפקנו אבל לא הזיזו לאיש. גם הזמר שעלה לתת נאמבר אחר כך לא זכה לשום יחס. אחרי שעה וקצת הספיק לנו והלכנו. 

האולימפיאדה, גירסת הגייז

לזכותם של המקומיים יאמר שכתבו לנו בגריינדר: אין לכם מה לחפש בברים ובמסיבות, זה משעמם (ואז שלחו גם דיקפיק והזמינו למסיבה פרטית. גברים יהיו דושים גם עם עיניים מלוכסנות). את המסיבה שאני מחכה לה מאז מאי בבנגקוק לא קיבלתי בבייג׳ינג, למרות שמצאנו אחת, שאומנם לא הייתה הכי מדוייקת מבחינת הטעם המוזיקלי והאווירה שאני מחפש, אבל הייתה מאוד מרעננת בעין. לכל מי שמתלונן על משטור הגוף והסגידה לאידיאל היופי של חדרי הכושר, סין היא המקום בשבילו. המסיבה הייתה במבנה של שתי קומות גדולות וחצר וכללה משהו כמו 4-6 חללים שונים של ריקודים, ברים ורביצה, כמות השרירנים שם שאפה ל-1% ומטה והמנעד נע בין אוחצ׳ות דקיקות לדובי פנדה נטולי שיער (אסיאתים בכל זאת) וכולם לבושי חולצות, בלי שום תוכנית להוריד אותן ולשחרר את הפוראבר שבהן החוצה. מה שעוד היה מקסים זה שלא עניינו אותם, לא היינו אפילו טיפת אטרקציה בכל המועדון הזה לקהל הרב שהיה שם. יש עוד שניים או שלושה ברים בסביבה של המועדון, אבל כבר לא הסתדר לנו להגיע ואני את מנת הפיזוזים שלי עוד חייב לקבל, סופ״ש אחרון בשנגחאי לפנינו ואני מלא תקווה שאזכה לריקוד הרבעוני שלי. תחזיקו אצבעות!