סנוב, לך תלמד משהו מהאסיאתים

אחרי חודשיים מלאים בסין ובסיניות, שאי אפשר להתחמק ממנה בשום דרך, לפחות במסלול שאנחנו עברנו בו, הגיע הזמן להיפרד ולהגיד שלום יפה. סך הכל אפשר לסכם את החלק המשמעותי הזה במסע כמאתגר מאוד ומורכב עד צוואר. היו ימים, לפחות בהתחלה שרק חיכיתי שהסיפור הזה יסתיים ושנעבור כבר הלאה כי היה לא קל עד בלתי אפשרי. אבל בסופו של דבר, עם כל המורכבות התרבותית, חוסר התקשורת היומיומי, האוכל המוזר (שהוביל לאיבוד משקל וחזרה לגיל 16, בכל הנוגע למימדים שלי), העומס האנושי הבלתי נתפש, השוק שליווה כל פעם מחדש עם הגדלים הפסיכיים של הערים והמרחקים העצומים, אתה לומד לחבב את סין ולהבין, שלא משנה מה יקרה, ברמה הבינלאומית היא זו שתשלוט בעולם, אז שווה וכדאי להכיר אותה תרבותית, אישית, כלכלית ומדינית. 

כמו שאפשר היה להבין בין הפוסטים פה, הסטטוסים בפייסבוק, התמונות באינסטוש והציוצים בטוויטר, בסין השוק היה מעורב בהתפעלות. התפעלות רבה מכמה מעט אנחנו יודעים על המדינה הזו, כמה מעט אנחנו מחוברים למזרח המפלצתי הזה, עד כמה אנחנו מוכוונים אירופה וארה״ב ולא רואים מימיננו ושמאלנו, ועד כמה אנחנו כישראלים מתנשאים מעל כל מה שקשור לאומה העתיקה והפסיכית הזו שנמצאת כבר היום הרבה רמות מעלינו: טכנולוגית, תחבורתית, כלכלית ועירונית. אז נכון שיש הרבה איזור חקלאים שהקידמה עוד לא הדביקה אותם, דמוקרטיה לא נראית באופק (זה לא שהדקטטורה שלהם נראית בכל פינה) והשירותים הם חוויה קשה (אך מחשלת), אבל אין מה לעשות, יש להם את הדרייב שאנחנו כסטארט-אפ ניישן איבדנו איפשהו לפני 10-20 שנה. 

ואם סין היא הקידמה ועדיין לא ביאסתי אתכם ממש הרבה, אז הכאפה המצלצלת של העתיד הגיע לפני שבוע וחצי כשעזבנו את שנגחאי והגענו לטוקיו – מהעיר הגדולה בעולם, לשנייה ברשימה. כשאתה מסתובב בטוקיו כישראלי, אתה לא יכול שלא לקנא. לקנא בתחבורה הציבורית היעילה (אבל מסובכת – מזל שיש גוגל מפס), המדוייקת והנוחה. לקנא במבחר המסעדות שנע בין יקר ממש לזול מאוד ואפשרי לכל תייר (אפילו ב-7/11 אפשר למצוא ארוחות זולות וטעימית. מתי נכנסת בפעם האחרונה לאמפם ומצאת משהו שווה וזול?). לקנא בסדר ובניקיון (כמעט ואין פחים, אבל זה בגלל שכל אחד דואג לזרוק את הזבל במקום היעודי). סדר כזה שמוביל אנשים לחצות ברוגע מעבר חציה בטורים ישרים ואפילו לעמוד מסודר ובלי לדחוף, לפני עליה לרכבת או לאוטובוס. הכל פה מוכוון לטובתך כיחיד בתוך מארג שלם של אנשים, שהם חלק מעיר ומדינה ואף אחד לא עושה לך טובה, כי זה מגיע לך על כל מה שאתה נותן. 

היינו בטוקיו במשך שבוע שלם. התארחנו אצל יהונתן (בעלי האפלטוני שאליו התגעגעתי מאוד ונמצא פה בשליחות) ולא הייתה דקה שתהיתי איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים בעלי השפעה היו במקום הזה, חלקם על חשבוננו (מה שעוד יותר מרגיז), חזרו לארץ ולא הפיקו מה כלום. אז הריקלינים שבכם יגידו ״אבל מה עם היפנים שעובדים בלי הפסקה, ההתאבדויות, ימי החופש המועטים, עודף הנימוסיות, התנאים הקשים בכלא, איך אתה לא מדבר על זה? או על הסינים שאתה מהלל כל כך עם קציר האיברים בבתי הכלא? ומה עם הצנזורה על התקשורת וחסימות האתרים באינטרנט? מה עם זה, הא, הא?״. נכון, זה קיים, אבל זה לא אומר שאפשר לבטל על זה את כל הדברים המדהימים שקורים בסין ויפן ולנסות להתאים אותם לארץ. מה רע בלעלות על רכבת מהירה מתל אביב לחיפה, באר שבע או ירושלים ולהיות שם תוך 20-40 דקות? זה לא שביקשתי לקחת את ניו-דלהי ולהעתיק אותה עם הפרות שלה והביוב הזורם לתל אביב.