איך נגמרנו בפוג׳י-סאן

לפני קצת יותר משבוע הגענו לפוג׳י, ללא ספק אחד מאתרי החובה שלנו בטיול ביפן. לא היה ברור לנו אם אנחנו הולכים לטפס אותו או לא, כי גילינו שעונת הטיפוס הרשמית של ההר מסתיימת ב-11.9 ונכנסת לתוקפה החל מחצות באותו הלילה. לא צוחק, כשהגענו לאתר ראינו אפילו שלט שמציין את זה במפורש באחד השבילים שעל ההר. אני לא אכנס לקלישאות מיותרות ש״מי שמגיע ליפן חייב לעשות כך וכך״ ו״להיות במקום הזה והזה״, אבל באמת שההר הזה הוא חוויה בלתי רגילה. אפשר גם לבקר בסביבה שלו אם זו לא העונה או לא בא לכם לעלות ולהנות מכל הטבע והנוף שהוא נותן סביבו, כי הוא באמת מרשים במידות שלו והאדמה אפילו הכינה את התפאורה לזה, בכך שהשאירה את כל הבמה בשבילו. 

האמת שפוג׳י-סאן ליווה אותנו עוד מפאתי טוקיו בטיול יום שעשינו לקאמקורה (Kamakura), עיירת חוף חמודה עם חול שחור, בודהה ענק ואי קטן שמחובר בגשר. אבל שם הוא התבייש והחליט שמראה לנו רק חלק ממנו ואת השאר מכסה בעננים. בהמשך גילינו שזה קטע סידרתי אצלו שקורה די הרבה, אבל ברגע שהרוח הנכונה מגיעה והעננים מתפזרים, הלסת פשוט נופלת כי הוא באמת מדהים. אני חושב שעד כאן די ברור שאני מאוהב והתמונות שעשינו לא יעבירו חצי מההרגשה שאנחנו עברנו במשך 7.5 שעות אינטנסיביות. 

חשוב לציין, זה הר גבוה, כמעט 4,000 מטר כשהעליה אליו מתחילה מגובה של 2,500 מ׳ לערך. בימי העונה הקצרה לטיפוס שלו אנשים בד״כ עושים את זה בקומבינציה של לינה באמצע הדרך, השלמת טיפוס באישון לילה או לפנות בוקר, תצפית לזריחה וירידה. אבל לא אצלנו. אנחנו היינו צריכים לבלות שבוע בטוקיו ואז לגלות שפספסנו את ההזדמנות בימים ספורים לעשות את ה״טיפוס השגרתי״ ובשל כך להיכנע לתכתיבים הקשוחים של היפנים. והם באמת קשוחים. האוטובוס הראשון יוצא מקוואגוצ׳יקו (Kawaguchi-ko ) בשעה 8:40 וחוזר מנקודת ההתחלה בשעה 17:50. הם יעשו הכל כדי לגרום לזה להיות לא אטרקטיבי או אפשרי, אפילו יכסו את השלטים של מסלול הירידה כדי שלא תבחר בו ובדרך למעלה כבר תתיאש, כי העליה על סלעי הבזלת לא פשוטה בכלל. 

למרות שנהג האוטובוס איחר ברבע שעה, דבר שלא מקובל פה, אבל אני נוטה להאמין שמכוון לגמרי מהשלטונות, שמנו את העצבים בצד ועלינו. קצת אחרי 10:00 התחלנו, מצויידים באפליקציית המסלולים שלנו ועם העין על השעון, לא בטוחים שנצליח לעבור את כל התחנות בדרך למעלה: יש 5 נוספות. בשיגרה הן משמשות לנקודות לינה והתרעננות, עכשיו פשוט סגורות – מה שמוסיף לאווירת ״לא תצליחו לטפס אותי!״. להרגשה הזו אפשר להוסיף גם את האנשים שנסעו איתנו באוטובוס לשם, בהם חבורה של קולג׳ בויז ולארד דוש נורדי עם טייץ, שדילגו על פנינו במעלה ההר ונעלמו להם בתוך שכבת העננים שנפרסת על 200 מ׳ גובה בערך. זה המקום להתוודות שהטיול הזה היה הדבר הכי מאתגר שיצא לי לעשות, בזמן הקצר ביותר (אחרי בוחן קצין). מדובר ב-1,600 מ׳ הפרש מנקודת ההתחלה עד לגובה שנמתחים על פני 9 ק״מ. ואת זה חברים, תכפילו בשתיים, כי אין מגלשה, דרגנוע או מעלית מהפסגה למטה. 

סביב 13:30 חצינו את קו העננים וחטפנו לפנים את הנוף המדהים שנפרש עד לאוקיינוס, מסוג הנופים האלה שאתה יכול לראות רק ממטוס. גם ממגדל אלקטרה לא יצא לי לראות תמונה כזו: בתים קטנים, כבישים מתפתלים, האגמים שמסביב, לפחות בחלק שממנו התפזרו העננים והאוקיינוס שהכחול שלו פוגש את השמים בקו מפריד וברור שמחליף בין כחול רטוב לתכלת אוויר ועוד ים של עננים בצד השני. כל אלה מעצימים את התחושה הזו של ״אני בשמיים״. איפשהו סביב 14:40 הגענו לפסגה, לוע הר הגעש בצד אחד, החיים עצמם בצד השני ומולנו הלארד הדוש, מספר לאריאל שהוא הקיף את הלוע תוך שעה וחצי, ״אבל לכם זה ייקח פחות, כי עצרתי לצלם תמונות ולנוח״. כל הדרך למעלה דיברנו על זה שאנחנו משאירים לעצמנו 3 שעות לרדת וזה בדיוק היה הזמן לזה. אבל לא, הנורדי היה צריך לפתוח את הפה ולספר באספיות שיא כמה זה פשוט, כדי שאריאל יגיד ״יאללה בוא״. קצרי נשימה מהגובה, עם כאבי ראש קלים של מחלת גבהים (זה טבעי לגבהים כאלה, נא לא להיכנס להיסטריה) התחלנו להקיף את הלוע הקדוש של פוג׳י-סאן, כשאריאל הבטיח שנעשה את שני הק״מ האלו תוך 45 דקות ועוד ישאר לנו זמן לרדת. תכל׳ס המכתש של הר הגעש נראה כמו אתר בנייה: הכל מבולגן, חורים פה ושם, צבעים שונים על הקירות, קרח מדי פעם שמרמז שזו באמת לא העונה כי כבר קר, אבל בגדול מעניין.

 את הדרך למטה התחלנו בחצי שעה פחות ממה שתכננו במקור, חוץ מבירבור קטן שנבע בעיקר מהשלטים המכוסים הצלחנו לעשות את הירידה בהצלחה, רוב הזמן בודדים בשביל כשרק זוג יפני בני 70 מאחורינו, הגענו לתחנה 20 דקות לפני האוטובוס האחרון. הנהג, אותו אחד מהבוקר, ברוב חוצפתו שוב איחר וחיכה עוד 10 דקות נוספות. בחישוב כולל היפנים חייבים לנו כמעט 45 דקות מהזמן, שאותם יכולנו לנצל בישיבה ובהייה מעל העננים בשיאו של פוג׳י-סאן. אבל חליק, היה מושלם וזה הורגש גם בשבוע שלאחר מכן, כי השרירים סירבו להשתחרר בכל הימים הבאים. אם תמהרו, תוכלו גם אתם לעשות את טיול ההתאבדות הזה, האוטובוס המאוחר ממשיך לנסוע לתחנה מספר 5 (זו שממנה מתחילים את הטיפוס) עד סוף ספטמבר. 

🤗 צ׳ופר!

כל היום הזה זרק אותי חמישה חודשים אחורה, לאנאפורנה. ניסיתי לעשות בלוג מצולם שיסכם כל יום בטיול, אבל זה לא בסוף כי הייתי חולה, היה קר, לפעמים לא נוח ועוד תירוצים שונים. אז קבלו 4 סרטונים מטופשים מאוד מכמה נקודות שיא בטיול ההוא.