למה אי אפשר להפסיק לאכול ביפן

כשהיינו בסין התחלתי לכתוב פוסט על כמה שאני אוהב אוכל כשהבסיס לזה היה שבאמת בכל המדינות שיתא לי לטייל בהן בעולם תמיד מצאתי מה לאכול וסין הייתה המקום הראשון שהקונספציה קרסה. כל כך קרסה שהמשקל כבר סימן לי ״חבוב, אתה לא בכיתה י״א יותר, כדאי שספרת העשרות של הקילוגרמים שלך תחזור ל-6״. אבל משהו לא הסתדר בפוסט הזה והוא לא יצא לפועל. אני יכול לשער שזה בגלל חוסר העניין הרב שהיה לי באוכל בסין, בעיקר מול העושר הקולינרי שהיה לפני זה בהודו, שכל כך חיכיתי לה במובן הזה עם מלאי המלאי כופתה שתמיד היה שם. תאילנד, שאפילו זיכתה אותנו בקורס בישול מהמם, ומיאנמר,  שחידשה וריעננה בתחום הסלטים והמרקים. 

מניח שייקח עוד זמן עד שאוציא את ספר המתכונים שלי מטיולי השנה, אחרי הכל אנחנו רק באמצע שלה, אבל זה הזמן לתת ספוט עצבני ליפן. אז כידוע אנחנו מטיילים בתקציב, בהתחלה חשבנו ש-110$ יספיקו, אבל קצת אחרי השבוע הראשון הבנו שצריך להרים קצת את הרף ואנחנו די מאוזנים בחצי התחתום של ה-130$ כשהבעיה העיקרית היא התחבורה ולא האוכל. פה יש מלאי של מזונות מהממים וטעימים שאפשר לחסל בקלות ובזול, לא רק יחסית. בניגוד לישראל, שבה רוב המחירים נמצאים במנעד שבין קופיקס לפשיטת רגל, עם לא מספיק מקומות של הוצאה סבירה שאינם פלאפל או שווארמה – ביפן זה לא ככה. 

בנקודת הזמן הנוכחית, קצת אחרי הימים הנוראים (אצלכם, לא פה, פה באמת על הכיפאק), עברנו קצת יותר מחצי מהטיול שלנו במדינה ואחד הגילויים המפתיעים שלנו פה היו לגבי חנויות הנוחות, או כמו שהיפנים קוראים להם בחיבה: קונוויני – conbini. כל הרשתות שאתם מכירים מתאילנד כמו 7/11 ו-Family Mart, בכל פינת רחוב, אחת מול השנייה, בזוגות וגם בעיירות הקטנות – רק הרבה יותר טוב. עכשיו, שיהיה ברור, לא מדובר באיזה ׳אמפם׳ אומלל עם מוכרים זועפים (בצדק, לרוב). מעבר למוצרים בסיסיים אפשר להשיג שם גם משקאות ויטמינים במרקם ג׳לי ארוחות טריות וטעימות במחירים בדיחתיים ואת הפלא האורזי הזה: אוניגירי (onigiri) משולש אורז שממולא בכל טוב במחיר של כדולר לאחד. זה טרי, טעים וסוגר פינות. בקונבינים של לאוסון (Lawson) אפילו מצאנו את המוצר באנגלית, ככה שנמנענו ממילוי השזיף המוחמץ, הכה נפוץ. גם קנינו סוג של רול טונה מרוסקת. ללא ספק הכי טעים שיש פה להציע. 

עוד פלא כיפי שאפשר להשיג בפאמילי מארט, כי באחרים, נכון להיום זה רק במילוי שעועית – פנקייק כפול במילוי קרם ומייפל. זה כל כל רך, ספוגי וטרי שאני לא יודע איזה כימיקל שמו בבצק, אבל בא לי שהוא יהפוך למרכיב חשוב בחיי היומיום שלי. והמחיר? גם, סך הכל דולר. יוקר המחייה מעולם לא היה רחוק יותר מקינוח. 

ברמת המחירים הסבירה, התאהבנו בבנטואים (Bento), שזו הגירסה האיכותית והמלאה בסטייל של החמגשית. גם אותם אפשר למצוא בקונבינים וגם בחנויות טייק-אווי, אבל אנחנו ממש נהנים מאלו שקונים בסופרים הגדולים יותר שהם ברמה של ״פי אלף טיב טעם״. במסגרת הימים שלנו באוסקה החלטנו שבא לנו לבדוק את אחד הבניינים המגניבים בעיר שמכיל קניון יוקרה, קניון בסגנון המשביר, מלון, משרדים, מוזיאון, מצפה בקומה 60 וגינה ציבורית בקומה 16, שם מצאנו סופר שבין היתר מפנק בבנטואים טריים ואיכותיים במחירים של 5-7$. 

וכל זה עוד לפני שדיברנו על פאר היצירה הקולינרית לכל מי שחובב סאקה ודגים: איזקיה (Izakaya), השילוב המושלם של בר ואוכל והגרסה המקומית לטפאס ברים הספרדים. מדובר בבר שמשלב מאסטרי דגים קולניים שמברכים כל מי שיוצא ובא עם אווירה בלתי מחייבת אבל עם זאת כל כך מעונבת, כי רוב היפנים מגיעים לשם אחרי העבודה ולא נראים שלוחים כמונו. זה כבר החלק של הרמה הגבוהה של המחירים, אבל עדיין, אפשר לצאת שבעים מהמקום ב-30-40$ לזוג וזה בלי לפשוט רגל. 

אז סושי לא היה בפוסט הזה וגם לא קיט-קאט תה ירוק, כי זה די ברור מאליו ואתם לא צריכים אותי בשביל זה, אבל אשאיר אתכם עם תמונה של דונבורי (Donburi) שהיא קערה שבתחתיתה אורז דביק ומעליה כל טוב מה שיש לים להציע (יש עוד גירסאות, אבל אנחנו מסתפקים במועט) והתנצלות. בפני הצמחונים, מצטער, אבל זה באמת לא משהו שאני יכול בלעדיו. חתימה טובה ושתהיה שנה מלאה במזון.