אי שם במרץ 2017 בשני מקומות בהודו קיבלנו טיפ: ״אם אתם נמצאים ביפן, שווה שתשקלו לבקר בדרום קוריאה, פשוט במעבורת, זה אורך כמה שעות ועולה גג $100״. בפעם הראשונה שמענו על זה מהייזל, ׳שבתוניסטית׳ בריטית שפגשנו בטיול בגואה. בערך שבועיים אחר כך, בקוצ׳י, סיפר לנו על זה קרייג (שהוזכר בבלוג הזה כבר כטייל האולטימטיבי ללא תום תוקף), שדקות קצרות בתוך השיחה הסתבר שהוא המקור לטיפ של הייזל (:
קוריאה בכלל לא הייתה בתכנון שלנו, לא כי יש לנו משהו נגדה חלילה, פשוט חשבנו שהיא מקום יקר בטירוף ומספיק לנו יפן אחת ואוסטרליה שתיים שצפויות להיות הכי יקרות במסע הזה שהכסף שתוכנן לו אמור להספיק לשנה. ככל שעברו החודשים כל הסימנים הצביעו על זה שקוריאה הולכת להפוך למציאותית יותר ויותר. בערב האחרון של הטיול הכה ישראלי בתאילנד, שעשינו עם דודים שלי בתחילת יולי, הייתה לנו דודה קשה למתוק. אחרי שיטוט ברחובות אפלוליים וחצי מפוקפקים בצ׳יאנג ראי (Chiang Rai) הגענו לקינוחייה (שזה הרבה יותר מבית קפה!) ובחרנו בקערה שעליה פירמידה של פתיתי שלג מחלב, מצופים בקוביות בראוניז ועוגיות לימון ועליהם רוטב שוקולד – בקיצור: בינגסו (Bingsu), הקינוח הלאומי והמדהים של קוריאה. אפשר להגיד ששם נסגרה המעבורת מהאי הדרומי של יפן לבוסאן (Busan), עיר הנמל הדרומית של חצי האי הקוריאני.
מהרגע הראשון שעגנו בבוסאן הייתה תחושה מאוד לא מוסברת של בית. אולי זו התדירות הנמוכה של האוטובוסים מהנמל לעיר, יכול להיות שהקולניות, השמחה והחיות של האנשים (בניגוד גמור לחודש האחרון שבילינו במקום הכי מנומס, יקה וקוקרטי בעולם), האושר שבלראות תיירים ולנסות לעזור להם סתם ככה ברחוב. לא מופרך שבגלל הסבתות הדוחפות בכל פינה, או אפילו במגוון הרחב ביותר של אוכל עולמי בפיוז׳ן מקומי (תמיד יש קימצ׳י, אפילו כמנה ראשונה לפיצה) שיצא לנו לראות. יש מצב שהם פשוט הזכירו לי אותי, אבל הרגשנו שבקוריאה, אנחנו הכי בבית בעולם.
בצירוף מקריח קוסמי, בימים שבארץ חזרו לשנוא את אונסקו, בדיוק ביקרנו בג׳ג׳ו (Jeju), אי געשי כשעה מדרום ליבשה, שמתהדר בכל פינה בתור מעוטר אונסקו. בכלל, יש גאווה כלל מדינית בכל אתר שם שמוגדר כמורשת עולמית, אפילו בניין מכובד שמפיץ חינוך באחד הרחובות העמוסים בסאול הבירה. ג׳ג׳ו חגגה עשור להכרזת 3 אתרים בצורה הכי מוכוונת לתייר, אוטובוס חגיגי שעובר בכל האתרים המעוטרים: מערת הלאבה, הלאסן – ההר הקדוש עם הירידה הכי מאתגרת שהייתה לנו מאז נפאל, הר הגעש הצעיר בקצה המזרחי. היה גם דרכון מיוחד ומי שאסף את החותמות בכל התחנות זכה לקבל תרמוס מתנה ביציאה. הגענו בסופ״ש שקדם לסיום הארוע הרכוב הזה, נוסעים באוטובוס ריק רוב הזמן, אנחנו והמלווה. קצת עצוב שהיוזמה לא שווקה כמו שצריך (עוד משהו ישראלי 😉), אבל הייתה לנו הזדמנות לתפוס שיחה עם אחת המלוות ולגלות כמה החיים שלנו דומים. אישה בת 40 וקצת (עם עור פנים מדהים, הייתי בטוח שהיא צעירה מאיתנו), נשואה וחולה על טיולים. אמא שלה, שלא יצאה מהאי מעולם (!), מציקה לה שתביא ילדים ותקנה בית, אבל הנדל״ן בטירוף והמשכנתאות חונקות, ולמי יש זמן לכל זה כשיש עולם מדהים לגלות?
אפילו עניין צפון קוריאה עלה, ״אנחנו לא מבינים אותם. נתנו להם הרבה דברים שהם היו צריכים ובמשך שנים קיבלנו כתף קרה, זה מוזר ועצוב״. קשה לקלוט את הסיפור של הקוריאות וברגע שחופרים קצת ועושים את הסיור בשטח המפורז (DMZ tour), מתחילים לקלוט עד כמה כל הסיפור מטורלל ברמות, איך עם אחד הפך לקורבן טראגי במלחמה בין שתי אידיאולוגיות ו-3 מעצמות, ״דלתות מסתובבות״ של גווינית׳ לא יכול היה להיכתב טוב יותר.
שבועיים הם אולי הזמן המינימלי להתחיל להכיר את החצי האפשרי של האומה המטריפה הזו, עם שושלות ארוכות של מלכים ומלכות חזקים וחזקות, עם חיבה לזהב וקישוטי ג׳ייד, בצורת פולי סויה (שהם סמל לפיריון) ועד לנס שהוא קוריאה הדרומית של היום: מעצמה טכנולוגית, תרבותית, מוסיקלית ועם חיבה מושלמת, מבחינתי, למאפים ומתוק.
A Year Off Life 