חלום חצי מושלם

איכשהו נוצר מצב שהשתקענו. אתם יכולים להירגע, זה לא נמשך לעד, היום כבר עזבנו לתחנה הבאה, אבל משהו בבוהול (Bohol) עיגן אותנו בקרקע החולית הלבנה שלו ולא איפשר לנו לעזוב.

 

 

הפיליפינים היא התחנה האחרונה שלנו באסיה (יש עוד 6 ימים בסינגפור לפני הנטישה, אבל זה קצת כמו עצירת ביניים), החלטנו שמגיע לנו קצת לנוח. למרות מה שחלק מהאנשים חושבים אין הרבה מנוחה במסע הזה. אני די דואג להעביר אותנו מנקודה אחת לאחרת ברחבי היבשת ואת אריאל זה מתיש. אולי ישמע מוזר, אבל כן, אלמנט המנוחה לא קיים פה כל כך ולכן המיקום הזה היה חשוב. לשם כך נבחר האי המהמם בוהול (Bohol) וליתר דיוק האי הקטנטן הצמוד אליו פנגלאו (Panglao).

 

 

במשך 15 יום התמקמנו חזק בין החופים של אלונה ודנאו (Danao) בריזורט צנוע. אחרי כמה ימים גילינו שהוא הבן של אחד גדול יותר עם חוף חול לבן של 700 מטרים ואלף עצי קוקוס, זה מה שהעובדים למדו לדקלם כל פעם שמדברים איתם על המקום. על ההטבה למדנו במקרה מג׳וליוס, איש ביטחון הלילה של הריזורט שהצטרף אלינו לאימוני ה-TRX המסורתיים על החוף כחלק מהפטרול הקבוע שלו. הוא בן 25, למד חקלאות באוניברסיטה של בוהול, אבל הפסיק כי צריך להתפרנס ממשהו. אבל גם זה לא ימשך הרבה זמן, הוא רוצה לעזוב את בוהול למרות כל היופי והנעימות. השכר היומי שלו עומד על $6 ל-12 שעות עבודה (בלילה!), ״אם יש לך משפחה, זה ממש לא מספיק״. בגלל שהוא חייכן וסימפטי, משהו שמאפיין מאוד את הפיליפינים, הוא לא נשמע כועס או מאשים, אבל אותנו זה ביאס. בעיקר מהסיבה הפשוטה, ברור שאפשר לשלם לו יותר כי אנחנו שילמנו כל לילה $32 על המקום וזה על החדר הבסיסי. כל התקופה שלנו שם בכל רגע נתון היו 5-7 כאלה בתפוסה. כמוהו יש עוד 10-20 עובדים במקום שאפשר להניח שמרוויחים סכום דומה.

 

 

אם להיות כנים, יש משהו קצת מנוון בלשכב על אותו חוף חול לבן או ליד בריכה כל כך הרבה זמן, עם כמה שמדובר במיקום חלומי שלקוח בעיקר מתמונות של נשיונל ג׳יאוגרפיק או אמני אינסטוש שממומנים על ידי מלונות, אני מרגיש שבעיקר תפסתי צבע ועליתי במשקל ואני חייב לזוז קצת. אז לפחות פה בפנגלאו יש כם פעילויות נלוות שעשינו כמו לצלול (אריאל, אני במקסימום צפתי קצת), לרדוף אחרי מפלים מדהימים ולראות מה נשאר מהם אחרי רעידת האדמה שתקפה את בוהול לפני כארבע שנים (הרבה!) ולטפס על גבעות השוקולד. לא, אין מטעי קקאו בסביבה, פשוט בעונה היבשה, כשכל הירוק גווע הם נראים כמו הנשיקות של הרשי. הפיליפינים מאוד אמריקנופילים.

 

 

אז אחרי 15 יום, שהיו המקסימום שיכולנו לשהות פה, למה יש טיסה לפורטו פרינססה (Puerto Princesa), עשינו סיבוב פרידה בין כל החברים בעלי העסקים שפגשנו פה: האמריקאי בוגר תגלית שעבר לפה ופתח בר ומתכנן להיות פה לפחות 7 שנים כדי להחזיר את ההשקעה. מישל השוויצרי שמחפש בית פנסיה ליד הים, שאכל איתנו ארוחות בוקר ב״גברוש״ – הבולנז׳רי עם קרואסון השקדים הכי צרפתי שיש באיזור. איזאק הספרדי שפתח בר-מסעדה בקונספט המקור – עובד מעט ובעיקר רוכב על האופנוע שלו. אחרונה, לינה, בעלת הברביקיו המשפחתי הפיליפיני בפינת הרחוב, במחירים מהנוחים ביקום, טעימים וחסרי תופעות הלוואי האפשריות שהייתם יכולים לעלות על דעתכם. פייר, כבר מתגעגע.