הילדים האבודים ואנחנו

אני מוצא את הניסיון לסכם חוויות מתמשכות כמשהו מאוד מורכב, לא הצלחתי לעשות את זה עם האנאפורנה, ממש התקשתי בטרק לאגם אינלה ועכשיו, אני הלום שוב (הערה ארספואטית: פוסט זה נכתב במשך שבוע), בכל מה שנוגע למסע הימי שלנו עם החבר׳ה של Tao Philippines. על היזמה הזו שמעתי פעם ראשונה לפני שנה ומשהו עוד בארץ. חבר של חבר נתן לזה איזו ארומת נדבנות שנולדה אצל שני אנשים שהחליטו לקחת את הילדים האבודים של פלאוואן (Palawan), מרחב האיים הצפון מערבי של הפיליפינים, אולי העני והפחות מפותח מבין ה-7000+ שיש במדינה. בפעם השניה כבר שמענו על זה מגוף ראשון בנפאל והיה ברור לי שלמרות שהמחיר לא זול (יחסית), אנחנו הולכים לעשות את זה.

בקריאה ראשונה, למי שלא שומע על מאחורי הקלעים הענפים מאוד של החברה, טאו פיליפינס נשמעים כמו עוד סוכנות נסיעות: עולים על סירה באל נידו (El Nido) או קורון (Coron), שטים חמישה ימים בין איים, ישנים על חופים מבודדים בתנאי שדאות, שוחים קצת, משנרקלים המון, מבלים על אנשים מכל העולם, קצת אתגרי, פחות מפנק, סך הכל מגניב.

אבל המציאות מדהימה הרבה יותר. מדובר בעסק החברתי, אולי הכי משמעותי ומקיף שיצא לי לשמוע עליו, אבל בטוח לחוות אותו. בבסיס, התיאור של הפיסקה הקודמת מדוייק, ביום הראשון עולים על סירה של עד 24 משתתפים ועוד 8 אנשי צוות. הם קוראים לעצמם Lost Boys of Tao, באיזשהו מקום זה היה נכון, אבל לא היום. מדובר באנשי צוות ים מדופלמים, טבחים ברמת שפי משלן, דייגים מלידה ואנשים עם נשמה גדולה שרמת המחוייבות שלהם למיזם של טאו לגמרי מרגישה כמו משפחה.

במשך היומיים הראשונים, האדם הציני שאני ניסה לחפש את הקאץ׳. מה זה ניסיתי, בכל פינה, חפרתי לצוות ושאלתי, ביררתי בכל הזדמנות שהתאפשרה, אפילו חיפשתי מקום שבו החיוך שלהם נעלם ואיזה יאוש מהפחדן המערבי שאני שמבקש שייקחו אותו בקיאק לאי הבא – כלום! באחד הימים ארצ׳י, הרב קיאק אפילו הביא אותי לאחד החופים בשמחה והכריז שאנחנו אורחים שלו. הביקור במחנה הראשי הבהיר לי סופית שאין מה לחפש מה לא בסדר פה.

המקום הזה הוא מרכז הידע של טאו והבית להפצת טוּב לעולם. בילינו שם לילה מלא בהשראה (שכלל גם מסאג׳ שאחריו הרחתי כמו עוגיית קוקוס). יש בו בסיס הכשרת צוותי ים ותפעול רוחבי, שאורך בין שנה לשנתיים כדי להצטרף לחבר. חווה חקלאית, מרכז ניסויים אגררי, מפעל לייצור תמרוקים ידידותיים לסביבה, מרכז רביית חזירים (הגורים נמסרים בחינם לתושבי האיים הסמוכים לגידול ואחרי זמן מסויים נקנים ע״י טאו לנחירה), מפעל קומפוסט, מרכז העצמה נשית והכשרת מעסות, תופרות תיקים ומה לא. נגמר לי המקום בין הפסיקים ועוד לא פירטתי על מה שיש מחוץ לבסיס: המספנה שלהם ששיגרה את ספינת המפרש שלהם לא מזמן, רשת מעונותילדים באיים המבודדים (כדי שלהורים יהיה זמן פנוי לעבוד, קונספט מערבי בעיקרון) והאי ניי ניי (Ngey Ngey), שננטש אחרי אחת הסופות בו הם הקימו אתר נופש ״טאו סטייל״. בקיצור, אין מספיק ״ואו״ בעולם.

אחד הדברים שהכי לא סבלתי לשמוע מהבוסים שלי, שכלל גלגולי עיניים אינסופיים, בכל כינוס, הרמת כוסית או יום חברה היו דיבורים על משפחתיות ו-DNA ועוד משפטים מהסגנון הזה שכל המטרה שלה היא לכבול אותך ושלא תרצה לעזוב לעולם. כששמעתי את אנג׳לו, ״מנהיג המסע״, בחור בן 24 מדבר על המשפחתיות של טאו, היה ברור שזה באמת מגיע ממקום כן ואמיתי. זה עוד יותר התחזק כשהוא לקח אותנו לסיבוב בכפר שלו (“welcome to my barankay”), בו הוא גדל עד לפני 3 שנים, בלי לדעת מילה באנגלית, על חוף ארוך ומדהים, אבל בלי תשתיות (את כביש הגישה התחילו לסלול לפני כמה חודשים), עם גשר שנהרס כמעט כל טייפון, בבתים שחלקם על צלע ההר, חלק אחד על המים וחיות המשק בין לבין, אתה מבין שהקשר הוא באמת הכי קרוב למשפחתי שיש. הסיסמה של ״הילדים האבודים של טאו״ לא סתם הומצאה כדי לפזר איזשהו אפיל מיסטי למערביים, הם אשכרה מרגישים ככה ומודים למייסדים, שהיחס אליהם כמעט בנגוריוני.

המסע של טאו הוא נקודת ציון רצינית מבחינתנו כי היא מסיימת את החלק האסיאתי של המסע שלנו. נכון, היינו בקורון (Coron) עוד כמה ימים אחרי זה, הפלגנו למנילה ובילינו שם חצי יום ויש לנו עוד 4 ימי סינגפור, אבל מפה והלאה האתגרים הולכים להיות אחרים לגמרי. כבר לא שונים במיוחד תרבותית, לא מאתגרים קולינרית (חצימחוניות לא מתקבלת יפה במזרח) ולא זולים במיוחד, אז במובן מסויים, זו הייתה מסיבת הסיום שלנו מ-9.5 חודשים מטריפים. יהיה מהם, אבל אחרת.