פוסט קיטורים – על הכוונת: אוז

לא קל לנהל בלוג כשאתה נמצא בדרכים וההגה בידיים שלך. זאת אומרת במקרה שלי הוא היה 90% בידיים של אריאל, אבל זה לא ממש האישיו כי זה עדיין משפיע עליי. אז הגענו לאוסטרליה כבר לפני כמעט חודש אבל באופן מפתיע הוא היה חודש מאוד לא פשוט ומלא במתח שנבע מכל כך הרבה גורמים שלוו בכל הנושא הזה. ראשית בואו נתחיל על זה שלא מדובר בביקור פשוט במדינה אלא ביבשת, אומנם הקטנה שביבשות, אבל עדיין יבשת. דבר קטן שמראה עד כמה זה לא ברור היה ההבנה שלנו שאין פה רק שני איזורי זמן: מזרח ומערב, אלא 5, משהו שאפילו בסין העצומה – לא היה. את זה קלטנו רק לפני שבועיים בגיגול שהתחיל בשיחה עם אמא שלי.

יש כמה אפשרויות לחצות את המדינה וכמה מסלולים שאפשר לעשות כדי להפיק את המיטב ממנה, אנחנו החלטנו על צפון-דרום בחוף המזרחי. מאוד רצינו להיות בסידני בערב השנה הכללית החדשה (כן ככה אומרים את זה, באדיבות הלשונאי של חדשות 10) וזה עלה לנו בעצבים רופפים מאוד במשך כשלושה חודשים של תכנון. כמות הביטולים שחווינו באיירביאנבי לא תאמן, הדרישות של ההוסטלים היו בלתי הגיוניות (מינימום של 7-14 לילות במחיר של כ-$100 למיטה, בדורמז!), קאוצ׳סרף התגלה כלא יעיל ועל מלונות אין מה לדבר. זה היה העוגן שלנו במסע החופי והיה בלתי אפשרי לוותר עליו.

לשרשרת המתחים אפשר להוסיף את זה שאת האישור לויזה שלי קיבלנו 5 ימים לפני ההמראה כשנחתנו בסינגפור. אם יש משהו שאני ממליץ לכל מי שיחשוב על להגיע לאוסטרליה זה תכנון מוקדם, זה בפירוש לא המקום שמזמין אותך לזרום אצלו, בעיקר אם הזמן שלך קצוב בו ועל אחת כמה וכמה אם המועד שבחרת הוא בשיא העונה: חודש דצמבר. גם שלוש האטרקציות העיקריות של המסלול הזה (יחד עם סידני ב-31.12, ויטסאנדייז ופרייזר איילנד) התגלו כבלתי אפשריות לביצוע באופן ספונטני או עצמאי. בגלל שהמדינה הזו כל כך פרוסה יש לך שתי אפשרויות: לקחת כרטיס אוטובוס עם תחנות קבועות שעולה כמו טיסה מישראל ללונדון בשיא העונה או להשכיר רכב ולהיכנס למוד קמפינג. וזה מה שעשינו.

במשך 16 ימים חרשנו את החוף המזרחי של אוסטרליה כל הדרך מקיירנס (Cairns) שבצפון היחסי ועד לסידני, כמה ימים לפני סוף השנה. בתפריט היה רכב שטח עם מספיק מקום איחסון, מזרן מתנפח, אוהל, צידנית שיעילה (אם מחליפים לה קרח כל יום), כלי בישול מאחת מחנויות הלואוקוסט ואפילו כריות וסדין. כולם נרכשו במהלך הדרך והוענקו במתנה למארח המהמם שלנו בסידני בתחילת השנה החדשה.

תוך כדי מסע 3,000 הקילומטרים הבנתי משהו שלא היה לי ברור עד לאותו הזמן: אני שונא להיות בדרכים בצורה הזו: לרוץ ממקום למקום, מכפר לכפר, מעיירה לעיירה, בקילומטרז׳ לא הגיוני של 300-500 ק״מ ליום – פשוט כי יש דד-ליין שצריך להספיק: השייט בוויט-סאנדיי (Whitsunday) וטיול הג׳יפים ההורס שבפרייזר איילנד (Fraser Island). לכל זה צריך להוסיף את הלינה באוהל שהייתה מאוד לא נוחה בעיקר שעתיים לפני הזריחה ושעה אחריה – הפרשי הטמפרטורות היו בלתי אפשריים. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ליל הגשמים הנורא שתקף אותנו ממש 4 ימים לפני סוף הרוד טריפ.

מבחינתי יש בעיה נוספת עם החלק הזה של אוסטרליה והוא היעדר העירוניות הבולט בכל החלק הזה השבין קיירנס לסידני. אותי כיצור עירוני זה דיכא נורא – החוף המזרחי של אוסטרליה הוא פרבר אחד בלתי נגמר עם המון עיירות קטנות, שטחי מרעה ושדות סוכר שלא נגמרים. המראה הזה ביאס אותי ברמות שלא ידעתי שאפשר. עכשיו, אם היה מדובר בטבע, זה כבר סיפור אחר, והוא מדהים, מרגש ומהמם: יערות גשם, עצים גבוהים, מפלים שלא נגמרים, קנגורוז שאומרים לך שלום בחוף ועוד יצורי פרא ארסיים. אבל זה לא הסיפור. האוסטרלים כל כך אוהבים את הבתים הפרטיים שלהם, עם החנייה או שתיים לכל בית והרחובות הדו קומתיים שלהם, שהשילוב עם השטחים הבלתי נגמרים של היבשת-מדינה הזו, הפכו אותו לפרבר אחד ארוך ומתמשך של אלפי קילומטרים – וזה חברים, ממש לא הסגנון שלי. אנחנו יצאנו בתחושה שהחלום האמריקאי הוגשם באוזנלד.

שלא יובן לא נכון, אוסטרליה הייתה מדהימה והורסת את הבריאות ונמצאת לגמרי בטופ של המסע הזה, אבל הרגיש לי נכון להציג גם קצת מהקשיים שעוברים עלינו במהלך השנה (!) האחרונה. ובכל זאת, היתרון של כל העסק הזה הוא שלמדתי שאני יכול לנהוג בצד הלא נכון של הכביש גם בלי לעשות תאונה, שזה משהו ששווה להתלהב ממנו קצת, גם אם אפשר לסכם את חלקי בהנהיגה שלי ב-10% מכל הדרך. ניצחונות קטנים הם גם נחמה.