פוסט השנה

בלתי אפשרי, באמת שבלתי אפשרי לתקצר שנה שלמה לפוסט אחד, אפילו שניים לא יספיקו כדי להעביר את המסר הרגשי ש-365 הימים האחרונים היו עבורי. אולי מתישהו ספר יוכל להכיל קמצוץ ממה שעברנו בשנה הזו.

אפילו פוסט של סטטיסטיקות, הוצאות, מקומות שביקרנו, כסף שהוצאנו (רמז: פחות ממה שחשבנו), קילומטרז׳ שעברנו – גם זה לא ממש יעבוד פה בשבילי. אז בשם הסמליות, החלטתי לבחור תמונה לחודש, משהו שיכול אולי להעביר איזה אלפית חיוך, רגש או מחשבה מהחלום הלא אמיתי הזה שאני עדיין חי בכל יום שעבר מאז אותו שישי לפני 52 שבועות.

פברואר – הודו, קוצ׳י (Kochi), המקום שכולם צריכים להתחיל בו במדינה הלא נתפשת.

מרץ – נקודת הסיום שלנו בווראנסי (Varanasi), הגירסה החיה של המתים המהלכים.

אפריל – נפאל, כמעט הכי גבוה, רק 5,000 מטרים גובה בטיליצ׳ו (Tilicho).

מאי – שלום לאגדה שהיא בגאן (Bagan), במיאנמר, המדינה הכי חמודה במסע.

יוני – החלק השני של תאילנד, הפעם בלי ישראלים, בקאוסוק (Kaosok), האגם העצום שנוצר מסכר.

יולי – ברוכים הבאים לפארק הכי מתוייר בעולם: מעל ל-20 מיליון סינים ביקרו בז׳יאנז׳יז׳ה (Zhangjiajie).

אוגוסט – אם כבר must see spot, אז שיהיה בחלק שאף אחד לא מגיע אליו. החומה באמת גדולה.

ספטמבר – יפן באמת מושלמת.

אוקטובר – מערות הלבה של ג׳ג׳ו (Jeju) בקוריאה הדרומית עושות את מה שנת״ע לא מצליחים.

חודש רב מדיני עם ביקור במצעד הגאווה של טיוואן, הכי גדול באסיה (אחרי תל אביב כמובן)

נובמבר – המסע המופלא של טאו בפיליפינים

דצמבר – סינגפור היא איך שהעולם אמור להיראות, עם המון סחלבים

ינואר – אוסטרליה, מחזיקה בשיא אי החול הגדול בעולם והוא מדהים

פברואר – חיים של חודש במכונית בחוות הכבשים הנמתחת בעולם הידועה בשמה ההולנדי במקור: ניו זילנד

יש עוד קצת ב-2018, עוד לא חוזרים. נשיקות