כמה יפה ככה קשה

מאז שעברתי לעבוד בהרצליה פיתוח לפני 4 שנים נשזרו חיי עם ייסורי התחבורה הציבורית, לא משנה איזה מוביל, פרטי או ציבורי, התלונות שיש לי לא נגמרות. הייתי בטוח שישראל היא המדינה המערבית (יש יחלקו, לפעמים גם אני, אבל אנחנו עדיין מתנהלים לרוב כמערביים) עם הסטנדרטים הירודים ביותר מבחינת תדירות, דיוק או איכות האוטובוסים. כל זה, עד שהגעתי לניו זילנד. מסתבר ש-3.5 מיליון תושבים לא מצדיקים מערכת הסעה בין ערים. ייתכן שמה שתורם לזה הוא הפיזור הלא יאמן שלהן בעיירות קטנות שתקועות בין עמקים והרים כשההגעה אליהן עדיין מבוססת על כבישים שראשיתם בתחילת ההתיישבות האירופית לפני פחות מ-200 שנה. ואולי, זה אותו עניין כמו עם האוסטרלים: הרכבים זולים, הדלק ברמת מחיר סבירה ורבים גרים בבתים פרטיים מפורברים, כי יש ימבה שטח – אז למה לטרוח?

העיוות הזה משאיר לבקפקר הממוצע שתי אופציות סבירות (בהנחה שהוא עדיין רוצה לבוא לטייל פה): לתפוס טרמפים או לשכור/לרכוש רכב. מה עם אוטובוסים? מצחיק. יש איזו חברה וחצי שמציעה עיסקת hop on- hop off, אבל זה לא ממש יעיל, די מוגבל, ומאוד לא משתלם כשמשלבים עם הוסטלים יקרים בצורה לא שפויה מעבר לרגיל. בנוסף, הם לא מגיעים לכל מקום ואתה תמיד תישאר חצי מתוסכל על הפיספוס, לאלו ביננו עם FOMO – מאוד לא מומלץ. אז בחרנו באופציה העלובה ושכרנו רכב מחברה אלמונית, אבל עם המלצות. מהבחינה התקציבית בגלל שהם חברה משפחתית במחירים נוחים (יחסית), זה איפשר לנו לשכור את הרכב הגדול יותר ולהרגיש נוחות, שוב יחסית.

אז במשך החודש שלנו שם התנהלנו עם הפחית שמופיעה בתמונות. עברנו משהו כמו 3000+ ק״מ בשני האיים והחוויה סך הכל הייתה לא מחרידה, בניגוד לשבועיים וקצת שבילינו באוהל ברחבי החוף המזרחי של אוז לנד, זו חוויה די נסבלת כשיש לך את כל מה שאתה צריך, למרות המחסור בקירות ותחושת הביחד שאי אפשר להתחמק ממנה. פעם ראשונה מזה כמעט שנה היינו אחראים על עצמנו באופן בלעדי בלי שום מתווכים. הפארקים הלאומיים בניו זילנד פתוחים לשימוש חופשי (פרט לתשעת המסלולים הלאומיים: The Great Walks, שאתה חייב להזמין מראש לינה בבקתות שלהם, חלקם שנה מראש וזה בלתי נסבל ברמת הטייל), יש אפליקציה מאוד נוחה לחיפוש אתרי לינה, הדלק צריך להיות מחושב לפי מסלול הנסיעה (כי יש מקטעים שבהם לא תראה תחנה מעל ל-100 ק״מ) וכמובן האוכל, אותו בישלנו לעצמנו 70% מהזמן.

באופן כללי אפשר להגיד שהפער בין כמה שהמדינה אטרקטיבית לעין לכמה שהיא מוכוונת לתייר הוא פשוט מהעצומים שהיו והכי דרמטי מכל המקומות שטיילנו בהם. אין ויכוח ששני האיים מדהימים ברמת הגלוייה, באמת, אבל בכל מה שנוגע למדיניות המדינה כלפי התייר – אתה על הזין שלהם. אז ברמת התח״צ שהוא האל״ף-בי״ת לבקפקר דיברתי, אבל מה עם התשתיות? רכבות יעילות – אין ואלו שבנמצא נוסעות בתדירות של 2-3 ביום במקרה הטוב. הרכבת שחוצה מקרייסטצ׳רץ׳ לחוף המזרחי עולה כ-100$ לכרטיס ומדובר בנסיעה של כ-80 ק״מ – לא לכל כיס בשום מצב. הכבישים? במידה והם קיימים (גם בדרכי עפר נתקלנו לא מעט ועוד במקומות שאתה תוהה למה לא השקיעו, כי וואלה, הנוף מרסק את המוח) מדובר במסלול אחד, שניחא, אפשר להבין כי אין הרבה תנועה, אבל תופעת ה״גשר למכונית אחת״, זו פעם ראשונה שראיתי במדינה מפותחת ועוד כמדיניות גורפת – 90% מהגשרים שנסענו עליהם היו כאלה.

על עירוניות אין מה לדבר, מי שמחפש חיי עיר, שלא יחשוב על להזמין כרטיס טיסה לפה. יש כביכול 3 ערים כשהגדולה בינהן היא אוקלנד, אבל מדובר בפרבריאדה אחת שלא נגמרת. רק בוולינגטון ואוקלנד היה מרכז עיר סביר (קרייסטצ׳רץ׳ עדיין לא החלימה מרעידת האדמה שתקפה אותה לפני 7 שנים ונראית כמו מגרש חניה אחד גדול), אבל גם הוא נרדם ומתנמנם סביב 21:00-22:00. את אחת ההוכחות שלאנשים פה לא באמת איכפת מחיי עיר וכל אחד אוהב להיות בבית הפרטי שלו קיבלנו ביומיים האחרונים שלנו. אנחנו עזבנו את ניו זילנד יום לפני מצעד הגאווה שנחגג באוקלנד. פרט לדגלים ברחוב המזוהה עם הקהילה אי אפשר היה למצוא שום זכר לזה. שני הברים שיש בעיר בקושי לבשו אווירת חג. מישהו אולי היה יכול לטעון שזה בגלל שכבר לפני 4 שנים אושרו נישואין ושוויון לכל, אבל אנשים שדיברנו איתם אמרו שהמצעד הוא בכלל עניין יחסית חדש וחזר לפני כמה שנים לעיר אחרי העדרות לא קצרה בבוידעם.

הקיוויז מאוד נחמדים, באמת, ובגלל זה כל הסיפור הזה עם לשים זין על התיירים מגיע בהפתעה גמורה ולא מתיישר בקנה אחד עם האטרקטיביות הויזואלית של ניו זילנד. אפילו במדינות האומללות ביותר שביקרנו לא זכינו לכזו קיצוניות בין האטרקטיביות לתיירים ואי הרצון של המדינה להשקיע בתשתיות. גם בכל מה שנוגע למסלולי השיא של המדינה (Great walks), יש אפס רצון לאפשר לתיירים להגיע. כאמור, צריך להזמין מראש חודשים, לטרק המילפורד (Milford Trek) אפילו שנה – ניו זילנד אינה מקום לספונטנים. שנית, גם מי שרוצה לעשות את זה עם משקל קל (כמו שאנחנו עשינו באנאפורנה) בלתי אפשרי – הכל על הגב: סירים, שימורים ומה לא, אין גמישות. אז מה הקטע שלכם? באתם בכוונה להיות קשים להשגה? לעשות את החיים מסובכים לתייר המזדמן? למי זה טוב בכלל?

כמה מילים טובות אפשר להגיד על המשרד לשימור – DoC, הם הכשירו את מקומות הלינה הכי יפים שאי פעם (ואולי גם אי עתיד) ישנתי בהם: על אגם, ליד נחל, צמוד לחוף,מתחת להר, איפה שהם בחרו, זו תמיד הייתה שמיטת לסתות. המחירים אגב לא היו מחרידים, לעיתים גם בחינם. השבילים מסומנים טוב והכניסה לכל שמורה באמת חינם בניגור למדינות אחרות שביקרנו בהן, אבל למה שלא יהיה נגיש להגיע לשם?