אני מעריץ ערים ועירוניות. אי אפשר לפספס את זה, מגדיר את עצמי לגמרי כעכבר עירוני וחיית רחובות, כל עוד לא מדובר במקומות כמו דלהי או קלקותה, שאינן ערים באמת, יותר כמו דוגמה אפוקליפטית לאיך העתיד יכול להיראות במקרה של מתקפת זומבים. בראש הרשימה של הערים המרשימות אצלי אפשר למצוא את בואנוס איירס, וזו ממש לא תהיה הגזמה להגדיר אותה כעיר שהיא דוגמה ומופת לתחום הזה שכל כך הרבה חושבות שהן כאלה וממש רחוקות משם.
זו לא חוכמה לשים את לונדון ומדריד בטופ, יש להן רקורד ארוך מאוד של צמיחה ושנים של ניסיון והתגבשות. לבואנוס איירס יש את כל הסיבות להיכשל כעיר, היא בירה של מדינה לטינית, שטף מהגרים עצום מהמדינות העניות יותר ביבשת, מה ששם את ישראל בכיס הקטן עם פראנוית האפריקאים, שחיתות רבת שנים ממוסדת מהשלטון המרכזי, חוסר ביטחון אישי שנובע מהאוכלוסיות החלשות שגרות בשכונות העוני (נקראות Villa או בהגייה שלהם – וישה).
זו הייתה הפעם החמישית שלי בבואנוס איירס והיא הפכה ליעד הכי מבוקר שלי בעולם. לא חוכמה גדולה אחרי הכל, כי יש לי שבוי ממולדת ריבת החלב בתור בנזוג. בכל ביקור אני מתרגש מחדש, ברמה הזו של לחזור הביתה קצת, מעין ביקור באחות הגדולה של תל אביב, העיר שבכל רגע נתון יש מה לעשות בה, הכל פתוח עד השעות המאוחרות (למרות שאני לא מסוגל לסבול את זה שאת ארוחות הערב הם אוכלים ב-22:00, בעיקר אחרי חודשיים בניו זילנד ואוסטרליה בהן הכל נסגר ומת כבר ב20:00 😵). תמיד מישהו יגיד לך שלום ברחוב עם נשיקה על הלחי, גם אם הוא הספר שהרגע פגשת. וכמובן, מגוון מסיבתי בדגש הומואי, שיכול להתחרות רק בניו יורק או לונדון, בכל מקרה, לא משהו שעברנו בשנה האחרונה.
ארחנטינה נתנה לי עוד הרבה פרט לבואנוס איירס בעשור האחרון, בכל ביקור אנחנו במוד טיולים של ״הסבר פניך לתייר״ והכר לו את הארץ, תמיד עם החמות סילביה ועוד נספחים, פעם הדודים, פעם (כמו עכשיו) הבנזוג אלברטו. והפעם על הכוונת הלכנו רחוק, לארץ האש – Tierra del Fuego. רק לשם הפרופורציות, הטיסה מבואנוס לשם אורכות שלוש שעות וקצת, שזה בערך כמו לטוס מישראל לרומא, לא סתם הבירה של הפרובינציה, אושואייה (Ushuaia) מתגאה בזה שהיא מעבר לזה שהיא העיר שבסוף העולם.
על אושואייה אין לי הרבה מה להרחיב, היא סוג של חורבה. ההשקעה האחרונה בה הייתה איפשהו ב-1994, בנו שדה תעופה חדש, התקינו רכבל לאתרון סקי קרוב, הפעילו רכבת תיירותית, אבל מאז כלום. אפילו ההרחבות של העיר נעשות כמו מאחזים בלתי חוקיים, מקימים בתים פרטיים בדרך שמובילה לפארק הלאומי, אבל על תשתית אין מה לדבר.
ההצלחה של האיזור היא ללא ספק הטבע שלו. פטגוניה היא פאר היצירה של המשחק שבין אדמה, מים ושמיים. באופן משעשע היא אחותה הגדולה עד מפלצתית של ניו זילנד. שם, בצד המערבי של הפסיפי הכל בקטן וקרוב, ההרים צמודים, הקרחונים נכחדים עד נעלמים וממש קרובים לים. בפטגוניה, שארץ האש היא חלק ממנה הכל עצום ומוגזם כאילו באה להגיד ״אין עליי״ – והיא צודקת.
בטוטאל 4 שבועות שהקדשנו לארחנטינה ומתוכן שבוע בארץ האש ועוד יומיים במר דל-פלטה (Mar del Plata), אחד ההישגים הבולטים שלנו היה 2 מסיבות בשבוע בבירה שגררו את היציאה המופלאה של החמות לבנזוג: ״תגיד, אתה לא חושב שאתה קצת מבוגר לכל זה?״ 😝 אבל הדבר שאני באמת הכי גאה בו, זה שלקחנו את אלברטו, עכבר העיר הגדול של בואנוס איירס, פעם ראשונה לטרק בגיל 70 והוא אפילו חזר מרוצה, זה כבר שווה את הכל.
A Year Off Life 